ורד הוא ורד הוא ורד.

אני שונאת אותן. כל פעם שאורן ואני מתחבקים לאט וחלש כשאנחנו נפרדים בתחנת אוטובוס עם מלא אנשים מסביבנו אני חושבת על אם אולי כדאי שנפרד. אני מבטלת אותה ישר ומחכה לשבת כבר באוטובוס ולחשוב על זה באמת. כשאני יושבת באוטובוס אני תמיד יושבת באחד מהמושבים האחוריים ביותר ותמיד אני חושבת שלא אבכה ואז אני יושבת ומשתנקת ומתנשפת ובוכה המון ובשקט. אף אחד עוד לא ראה אותי, וגם אם היו רואים, זה לא היה משנה. אני חושבת על פרידה כי אני אוהבת אותו יותר מידי. כמו בשיר של אביב גפן. הוא אוהב אותי גם יותר מידי. לפעמים אני תוהה בקול בלילה כשהידיים שלנו משולבות למה הוא אוהב אותי כל כך, למה הוא אוהב אותי בתחתונים, ובבגדים שגדולים עליי ובשיער אסוף ובשיער פזור ולמה הוא אוהב אותי במקלחת ולמה הוא אוהב אותי כשאנחנו מתנשקים או כשאנחנו שוכבים או כשאנחנו סתם מחזיקים ידיים או שוכבים על הדשא או למה הוא אוהב אותי בכל שנייה ביום הזה. הוא הכי טוב בעולם. הוא הכי טוב שהיה לי. ואני חושבת שאולי אני באמת אוהבת אותו יותר מידי.

אני מרגישה אביב גפן הוא שלנו. הכנתי למתוק שלי מיקס שירים, לא יכולתי לבחור בין שירים מסויימים, כי יש כל כך הרבה שירים יפים שרציתי שיהיו לו. סיימתי את המיקס, יש בו כרגע 62 שירים. אולי לא סיימתי אותו כי לפעמים אני עוד מוסיפה.

אף פעם לא הרגשתי כל כך לא בודדת כל הזמן גם כשאני לבד. אני לא יודעת איך זה יכול להציף אותי ואיך לא נמאס לי אף פעם לכתוב על דברים כאלו. אבל אני לא יודעת איך מתמודדים עם כל כך הרבה אהבה. כשהייתי אצלו פגשנו במקרה באיזו מסעדה כמה אנשים מהשכבה שלו בבית הספר, הוא לא ראה את חלקם מאז סוף שנה שעברה, אז הוא היה די שמח, זה היה קצת מוזר, הם כולם סקרו אותי מכף רגל ועד ראש, נתנו מבט מזלזל בשיער הפרוע שלי, בפרצוף העייף שלי ובנעלי השורש שלי והתעלמו ממני לחלוטין. למרות שהייתה אחת מתוקה ממש, שאמרה לי שאני נראית לחוצה וכשאמרתי לה שאני לא יודעת מה לעשות עם הידיים שלי היא אמרה שאני מותק ואמרה לאורן שהוא חייב לשים לב אליי כי אני בלחץ והוא כתגובה החזיק לי את היד ואני אמרתי לה תודה ואמרתי לו שאני רוצה שהיא תשב איתנו, והוא אמר שהיא לא יכולה, כי היא מלצרית שם. אני לא יודעת איך לא שמתי לב.