קמה בבוקר מוקדם. מתקלחת ולובשת את הבגדים שבחרתי ערב קודם לכן, מניפה את התיק הכבד על הגב וממהרת לאוטובוס שיקח אותי מכאן. מגיעה, פוגשת כמה חברות, אך לפני שהספקתי להתאושש - צלצול בוקע אי שם בחלל החדר הגדול מלא השולחנות. מיד כשהצלצול פוסק החדר מתמלא ילדים בכל מיני גבהים וצבעים וגדלים וצורות, אשר פורקים את התיק הכבד מתוכנו. כולם עוד מדברים, אך כשיגיע המורה אנו נתייצב בצייתנות מול השולחן ונברך אותו, או אולי אותה, לשלום עייף. מרגע זה לומדים. שעה אחת של זה ואחריה של משהו אחר. עוד פעם משהו מצלצל - הפעם הצלצול מסמל את תחילתה של ההפסקה. רעש רב של מחברות ודפים הנכנסים חזרה אל תוך התיק, והוא נעשה כבד בשנית. המולת הילדים במסדרונות וריצות אנה ואנה. צלצול של סוף ההפסקה ושוב לומדים. ככה עוד כמה שעות - עניין מדכא למדי. צלצול. הפעם הוא מסמל את סוף היום. חוזרת הביתה באוטובוס, מותשת מתמיד. כשמגיעה הביתה אוכלת בזריזות, מעיפה מבט באתרים במחשב וניגשת למטלות של שיעורי הבית. כך שלא מספיק שנאלצתי ללמוד במקום הארור הזה חלק נכבד מהיום - כעת אני צריכה להכין ערימות של שיעורים, כמה עבודות, להתכונן למבחן ואולי גם לבוחן. במקום לחיות, להיות ילדים, אנו נאלצים להיות תלמידים ותו לא. אני מבקשת לחיות, אני מבקשת להיות. אלה הנעורים שלי, הם חולפים מהר, ולא אתן שיהיו מוקדשים אך ורק ללימודים.