ברגע של בו זמניות יוצאת דופן, יצאה בהארץ כתבה במסוף סופ"ש שמסקרת את אחד הנושאים שממילא התכוונתי לכתוב עליהם, והיא סובלנות בז'אנר המד"ב. אחרי שאוציא קצת עצבים בנושא תוכלו לקרוא גם המלצות על ספרים. 

בגלל הפייוול המסריח של הארץ רק תוכלו לקרוא את הפתיח שלה- "מלחמת גיק בגיק". לא נעים לי להתנגח באושייה בכירה בקהילת מד"ב/פנטזיה הישראלית, אך אני סבורה שנעה מנהיים בכתבה הזו טועה ומטעה. (ואם להתקטנן, היא כתבה עוד כתבה מקסימה באותו מוסף שפתוחה לקהל הרחב על בני נוער ומבוכים בלי לציין אפילו מילה על הסרט "המבוך" , עליו כבר השתפכתי רבות. החמצה כזו בעיני בלי נסלחת).  ובכן, כתבתה של נעה מנהיים מסקרת קונפליקט שקיים לכאורה בין ה - old guard של קהילת המעריצים של המד"ב למעריצים צעירים יותר, מהדור הפוליטיקלי קורקט. יש רק בעיה אחת בתיאור הקונפליקט הזה- הוא עבר כמה שינויים בעשורים האחרונים, ולאחרונה אפילו הוצאת הספרים  TOR הוציאה קול קורא לגיוון בספרי מד"ב. מה שהיא מתארת כמלחמת עולם הוא למעשה מאבק מאסף חלוש במגמות שכבר שולטות במד"ב, של יוצרים שבחיים לא נתקלתי בשמם לפני שפתחתי את העיתון (ואני מאמינה שאני מתמצאת בשמות של רוב הסופרים הפופלריים בז'אנר של העת האחרונה). מנהיים שלא ביושר עושה סמטוכה מאמירות שובנסטיות שנאמרו לפני 30-40 שנה לבין ארועים שקרו לאחרונה, ובכך טוענת שלכאורה אין התקדמות בקהילת המד"ב ביחסה לסובלנות לגיוון מגדרי, גזעי, להטבק"י וכו'. וזה נכון לגבי העבר, אבל אני אישית מעולם לא נתקלתי בחוסר הסובלנות הזו, כמי שהתחילה את מעורבותה בקהילה לפני כ-15 שנה. להפך, כתבתי פה ושיבחתי את העובדה שבעיני זו קהילה מגוונת ורחבת אופקים, שלחלוטין גיי פרנדלי , פמניסט פרנדלי וחייזרי פרנדלי ומה לא פרנדלי, בהשוואה לממוצע הנורמטיבי. יתרה מכך, חלק מהספרים החדשים שיש עליהם באזז גדול (שעוד לא קראתי) עוסקים בנושאים שמתאימים לאג'נדה הסובלנית ההיא, כמו The Summer Prince שמתרחש בברזיל עתידנית בה החברה מטריאכלית (פה יש קצת הרחבה). 

זה לא שאין לקהילה במה להשתפר, הויכוח על הליהוק של ד"ר הו שסוקר גם בידי מנהיים הוכיח את זה יפה. היה מאכזב ומתסכל לקרוא את אחד מהיוצרים האהובים עלי מקריץ עם יציאות שובניסטיות מטופשות, במיוחד שמדובר בדמות שבאשכרה חלק מהסיפור שלה זה שיש לה יכולת להתחלף לאדם אחר כל כמה זמן. אני חושבת שהאכזבה מד"ר הו היא גם סימפטום של העובדה שראסל טי דייוויס עזב אותה, מכיוון שאצלו כן היה אפשר למצוא אג'נדה גיי פרנדלית ופמניסטית בולטת, כפי שגם קבוצה של סטודנטים שהשוו בין השנים גילו. אבל במקביל לתלונות המוצדקות, אי אפשר להתעלם שחלק גדול מהסופרים האהובים עלי, שבעוונם נולדו כגברים לבנים סטרייטים- טרי פרצ'ט, איאן אמ באנקס, ג'ו סקאלזי, ניל גיימן ועוד הרבה- במודע ובעקביות מקדמים אג'נדה של סובלנות כבר 20 שנה. ואני מדברת פה על סופרים פופלריים בטירוף שמאוד נמכרים ונחשבים, לא על סתם איזה אחד, שמשום מה מנהיים לא בחרה לציין את קיומם בכתבה. ברור שעדיף שיותר א/נשים בעלי תרבות לא מערבית ולא הטרונורמטיבית יכתבו יותר וגם שיפיצו יותר את הספרים שלהם, אבל עד שזה יקרה צריך לתת קרדיט למי שמוכן לתמוך בנושא. 

בתור דוגמא, ניל גיימן כתב ספר שהוא מחווה לתרבות אפריקאית עממית ועם גיבור שחור (שמבוסס על חברו לני הנרי), כמעט כל ספרי המשמר של טרי פרצ'ט עוסקים בסובלנות רב תרבותית דרך טיפול אלגורי בגמדים וטרולים, והוא כתב ספר שעוסק בגיבורה שנאלצת להתמודד מול ממסד שובניסטי שלא מוכן להכיר בכשרונות שלה, ספר שעוסק בקולניאליזם ובייתרונות של תרבות שבטית על תרבות מערבית ועוד. גם ג'ון סקלזי כותב דמוית נשיות נפלאות כמו ג'יין וזואי מטרילוגיית האדם הזקן, וגם בבלוג האישי שלו מתבטא בשנינות נהדרת בנושאים פמניסטיים, לגיימן ופרצ'ט ישנם מספר דמויות להט"ביות חיוביות ועוד. שלא לדבר על ג'וס וודון והמהפך שהוא ערך בתפיסה של ייצוג נשי בטלוויזיה (מהפך שלא היתרגם כל כך כשעבר להוליווד, לצערי). חבל לי שמנהיים נתפסת לארועים שוליים, במקום לדבר על המאבק לאכיפת קודים של זירו טולרנס להטרדה מינית בכנסי מד"ב ופנטזיה. האגודה הישראלית אגב מינתה אחראית לפני כשנה שזה נטו התפקיד שלה, וגם כתבה תקנון. סקאלזי,הכריז שלא ישתף בקומיק-קון או כל כנס אחר שלא יפעל לצמצום הטרדות מיניות. איזה נשמה.  

אז מה יוצא לכם מזה לשבת? המלצות לספרי מד"ב שלא מתאימים לסטריאוטיפ של הסטרייט הלבן הלא סובלני, שלצערי עוד לא תורגמו לעברית חוץ ממהמלצה השלישית. 

נתחיל בסדרת בודאיין של ג'ורג' אלק אפינגר. באפינגר נתקלתי לראשונה בדמות סיפור קצר על מורין בירנבאום, הגירסה היהודית לזינה. מורין "מאפי" וחברתה הטובה "ביטסי" שפיגלמן יספקו לכם רגעי פרודיה מאוד מהנים על ז'אנר ה Sword and Sorcery . אבל יצירתו הכי מוכרת של אפינגר היא סדרת בודאיין, סדרה בלשית שאפשר למתג אותה כמו "קזבלנקה פוגש את ריימונד צ'אנדלר ומתנגש בדרך עם פיליפ קיי דיק". בודאיין היא שם של עיר מזרח תיכונית (להערכתי במצרים) שתושביה מורכבים מערב רב של עמי האזור- תורכים, אפריקאים שחורים, צפון אפריקאים וערבים- אשר מבחינה דתית בעיקר מסולמים אבל גם פה ושם יש נוצרים ויהודים. הסדרה נכתבה בשנות ה-80 המאוחרות ועל כן בהרבה מובנים מיושנת- אבל בכמה מקומות היו לו כמה ניחושים מוצלחים והברקות. העלילה מתרחשת במאה ה-22, בה מדינות הלאום התפרקו למדינות עיר כמו ברנסנס. אמריקה ירדה מגדולתה ודווקא העולם הערבי מוביל, כמו בחזיונות האפקליפסה של מיטב השמרנים סטייל פט רוברטסון. גיבור הספרים הוא מריד אודרן האלג'יראי, אשר מנסה לשרוד ברובע האורות האדומים בודיאיין. לצד זונות, סוחרי סמים, שוטרים מושחתים ושאר פושעים קטנים וגדולים מאריד מתנהל כסוג של בלש פרטי, "פיקסר" שמטפל בבעיות קטנות שחבריו רוצים שיטופלו ללא מעורבות המשטרה או שהמשטרה אינה מעוניינת לטפל בהם. במהלך חקירה של רוצח סדרתי, מאריד נאלץ לשדרג את המוח שלו באמצעות הלחמת רכיבים אלקטרוניים שמאפשרים לו לנתק תחושת רעב, כאב או פחד, או אפילו להלביש על עצמו אישיות אחרת- שזה ממד הסייברפאנק בסדרה. כפי שניתן לקלוט מהתיאור, אם סמים סקס ואלימות לא עושים לכם את זה, אל תקראו את הספרים האלה. כל השאר יהנו מדיאלוגים מאוד מצחיקים ומאווירה מעניינת שמושפעת מז'אנר ההרדבוילד. 

אז קודם כל אציין שהסדרה משתמשת בצורה מוצלחת ברקע התרבותי הלבנטיני שלה, עם הרבה ציטוטים מהקוראן ואמרות כנף ערביות והבנה די מורכבת של הרקע התרבותי. הוא נופל לפעמים בקטנות כמו תיאור לוויה שבה נקבר בלש בארון במקום בתכריכים, או שימוש במלים קצת ספרותיות כמו "מרחבא" במקום ערבית סלנגית מדוברת. בתכלס זה עובד יפה מאוד, אפילו שבודאיין בכלל מבוססת על הרובע הצרפתי בניו אורלינס, מקום מושבו של אפינגר עד מותו. אהבתי בדיחות קטנות שמצביעות על הבנה מעמיקה של התרבות כמו דמות שקוראים לה "חצי-חאג'" כי הוא רק עשה את חצי הדרך למכה או פואד אל מנחוס (כלומר אחד שיש לו מזל נאחס). אז כאמור יש לנו כאן רב תרבויות, ומצד שני יש לנו גם להטב"ק פרנדליות. כל צבעי הקשת הלהטב"קית מקבלים בסדרה ייצוג- הומואים, לסביות בי וטרנסים- ולא רק זאת אלה שמושא האהבה הראשית של מריד, יסמין שעובדת בתור רקדנית סטריפטיז, היא טרנסית MTF . עצוב שזה נכון, אבל זה הספר הראשון שקראתי שבו הגיבור מאוהב בטרנסית, ולא בתור קוריוז או פדיחה. פירוט נרחב יותר על האג'נדה הקווירית של הסדרה אפשר לקרוא פה.  עוד בונוס נחמד בסדרה הם המחוות שאפינגר עושה לספרות בלשים הארדבוילד קלאסית - מאריד הינו חובב של ז'ורז' סימניון, ואף נוהג להתייעץ עם הסימולצייה של הבלש נרו וולף. הקיצר, עצם הועובדה שהספר הזה נכתב ממזמן ועדיין הפתיע אותי עד כמה יש בו סובלנות רב תרבותית וקווירית-  מוכיח לי שהמהפכה, בניגוד לטענה של מנהיים לא התחילה בשנות ה- 2000 או אפילו ה-90, וגם לסטרייטים גברים יהודים מותר להשתתף בה. אני קראתי עד כה את 2 הספרים הראשונים בסדרה, פה יש אחלה המלצה לסדרת הסיפורים שחותמים את הסדרה, כאשר אפינגר נפטר לפני שהספיק לסיימה כראוי. הספר הראשון כרגע בפיתוח לעיבוד מוסרט, נקווה שזה ייצא לפועל, כי בטוח הם יצטרכו שחקנים ישראלים כדי למלא את תפקידם המסורתי בתור גופות ערביות. 

מה עוד יש לנו? 

The Outback Stars הוא חלק ראשון מסדרה שעד כה יש לה שלושה ספרים. הגיבורה ג'ודאני היא קצינה קשוחה שמשרתת בצי הבין כוכבי של עולמות מתיישבים שהגיעו מאוסטרליה עם שמות של כוכבי לכת כמו "קוקברה" ו"קיווי". הרקע האוסטרלי של העלילה מבטא בגיוון הגזעי והתרבותי של החיילים המשרתים בחללית "ים האורל", אשר כמו אוסטרליה  עצמה מושפעים מתרבות אבורג'נית ילידית ותרבות אסייתית. למיתולוגיה אבורג'נית יש חלק חשוב בספר, אשר קשורה בצורה מיסטית למדי למסע בין כוכבים. הספר די פמניסטי, בכך שג'ודאני צריכה להתמודד עם אווירה רווית טסטוסטרון- ניכר שהסופרת סנדרה מקדונלד היא אשת צבא בדימוס, והיא מצליחה להראות את הפלוסים וגם את המינוסים שבאווירת הסחבק הצבאי. אציין עם זאת שאחת העלילות המרכזיות קשורה בהאשמת שווא של גבר באונס- האשמת שווא שכיודע מאוד נדירות בפועל. אמנם מסתבר שהאישה שטפלה את האשמה עשתה זאת בלחץ של גנגסטר רשע, אך לדעתי הסופרת יכלה להדגיש יותר שמדובר במקרה מאוד חריג ושאסור שמקרה כזה יערער את האמינות של מתלוננות נוספות. מעבר לכך די נהנתי מהספר ובניגוד להרבה מקרים הרומן שמתרקם בו לא נהיה דביק מדי, כנראה שאקרא את ההמשכים. 

הספר "זה לא משחק" לטעמי לא באמת מד"ב (בניגוד לדעת הכותב הזה) אבל מכיון שהסופר שכתב אותו מגיע לארץ לפאנל בנושא גיוון במד"ב וגם קראתי את הספר הזה לאחרונה שאף קיים בעברית, אז הוא יזכה פה לאזכור. הספר הינו מותחן טכנולוגי מהסוג שמייקל קרייטון ז"ל התמחה בו, שמתרחש בהווה ועוסק בזליגה של המציאות הגיימרית הוירטואלית אל המציאות האמיתית. הספר דומה דמיון מחשיד ל Reamde של ניל סטיבנסון, שיותר מוכר מוויליאמס (שיצא כמה שנים לאחריו) . שניהם עוסקים בהשפעה על הכלכלה העולמית של המסחר הוירטואלי שהוא חלק מהגיימינג, וגם בשניהם ישנה גיבורה קצת קלולסית אך עשויה ללא חת שנאלצת לשחק מיינד גיימס עם רוצח אכזר, מליונר דוט קום והאקרים שמסייעים לפתור את התעלומה. בתור מעריצה של סטיבנסון, לא נעים לי להגיד אבל "זה לא משחק" יותר מוצלח. הוא זורם, כייפי לקריאה ומותח עד עד העמוד האחרון. העיצוב של הדמוית שטחי והמגניבות של הגיבורה קצת לא הגיונית (היא מגלה שלל כישורים שלמתכנתת/סופרת לא אמור להיות כל כך) אבל מעבר לכך הסיפור הדוק ושווה קריאה. 

כריס וודינג הוא סופר ששלושה מספריו תורגמו, אבל לא זה שקראתי. שניים מתוך אלה בעברית מיועדים לבני נוער, השלישי נשמע דווקא אחלה וישראבלוגר המליץ עליו. Retribution Falls הספר שכן קראתי, הוא ספר קליל וקצבי, שמאוד נהנתי לקרוא אם לא לוקחים אתוו יותר מדי ברצינות. הוא מאוד מזכיר את פיירפלי מבחינת נקודת המוצא, רק בעולם של סטימפאנק/פנטזיה במקום אופרת חלל.  מבחינה של סובלנות/פמניזם ושאר ירקות:  הגיבור מזכיר את דמותו של האן סולו, לו זה היה פחדן, שובניסט ונטול מוסר בסיסי. כלומר הגיבור בהחלט נוהג כלפי נשים כזבל, אבל הוא עוד ישלם על זה בהפוכה. יש דמות מרכזית של אשה שבהחלט קיק אס, וגם כמה משניות. העלילה המרכזית גם מאוד מזכירה את סרט האנימציה המקסים פיראטים! והכותרת  band of misfits בהחלט מתאימה לתאר את צוות אוניית האוויר הקטי ג'יי. 

ואחרון חביב הגענו ל The family Trade " שמיתרגם יפה ל"עסק משפחתי" של צ'ארלס סטרוס, שהוא חלק מסדרה The Merchant Princes . זהו לא ספר מקורי במיוחד אבל סטרוס מכיר את העבודה (אני אישית מחבבת את סדרת "The Laundry" שלו שזה סוג של עיבוד למן אין בלק רק שזה קורה בארגון ביון בריטי והרבה יותר גיקי פרנדלי). שוב גם את זה לא תמצאו בעברית, רק ספר אחד שלו תורגם לעברית ולצערי הוא פחות נגיש מאלה שציינתי כבר. גיבורת הספר היא מרים בקסטיין, עיתונאית חוקרת שמגלה שהיא למעשה בת למשפחה אריסטוקרטית מעולם מקביל, אשר לו היסטוריה שונה מזו שלנו- האימפריה הרומאית הקדושה מעולם לא התפרקה, גרמנים אכלסו את אמריקה והטכנלוגיה לא ממש התקדמה מאז הרנסנס. רק לבני האריסטוקרטיה יכולת לעבור מעולם שלנו לשני וכדי לשמרה הם חייבים להתחתן רק אחד עם השני. האריסטוקרטים מנצלים זאת להברחת טכנולגיה מהעולם שלנו לשלהם, מה שמשמר את עליונותם על פשוטי עם, ולהברחת סמים בעולם שלנו שהופך אותם מן הסתם לנורא עשירים ומקושרים. עיקר הקונפליקט (הקומי למדי) מתרחש על רקע חוסר התאימות הערכי בין העולמות- מרים רגילה לעולם פוסט פמניסטי, ופתאום היא נזרקת לעולם שבו הערך העיקרי שלה הוא בחיתונה לגבר הנכון שיביא איתה ילדים וימשיכו את התאגיד המשפחתי הרווחי. קונפליקט נוסף הינו מעמדי- מרים חיה בעולם שבו ישנה יחסית ניידות חברתית גבוהה, ואילו בעולם השני היא נמצאת בכלוב של זהב. מרים היא דמות שקל לחבב והיא בהחלט לא אוהבת שגברים מנסים לשלוט בה- בין אם זה הבוס של התאגיד העיתונאי בו היא עובד או הדוד שלה שהוא סוג של דון במאפיה. החלק הרומנטי בספר בעיני לא אמין וגם חלק מההסדרים החברתיים בעולם האלטרנטיבי, אבל אהבתי כיצד דמויות נשיות שמרים טועה לחשוב שהן טיפשות ולא מבינות לעניין רק בגלל שהן קיבלו חינוך שמרני ושובניסטי מתגלות לבסוף כנשים אמיצות וגם די חכמות. מה שמוריד מההנאה זה שהספר נקטע באופן מעצבן כי הוא למעשה חצי ראשון מספר אחד. כך שלסיכום הייתי אומרת שזה ספר חביב אבל לא קריאת חובה.  

לסיכום ישנם הרבה ספרי מד"ב עם גיבורות שלא סופרות אף אחד ומשיגות בדרך כלל את מה שהן רוצות, וגם מתחילים להיות יותר ויותר ספרים עם גיבורים וגיבורות לא מערביים ולא סטרייטים. אני מקווה שמשהו פה נשמע לכם מעניין, אפשר להשיג את הספרים דרך אמאזון (או במקרה של "זה לא משחק" גם בפלטפורמות ישראליות מקוונות).