הצטברו לי כל מיני ביקורות על דברים שראיתי/קראתי/שמעתי אז החלטתי לרכז אותם . זה יצא ארוך מן הסתם אז זה החלק על סרטים. 

קודם כל יש לי הכרזה קטנה, והוא בנוגע לכתיבה על מוזיקה. אחרי השבחים שהערפתי על "קולומבוס", הזדמן לי להצטרף אליהם ככותבת. לפיכך, מעתה והלאה תדירות הפוסטים על מוזיקה פה תפחת. אעלה לפה לינקים לכתבות אם בא לכם (תכתבו בתגובות אם יש ביקוש). לחלופין אתם יכולים פשוט לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק (חלק מהדברים שאני כותבת לו יופיעו רק שם) או דרך המייל. לבנתיים הנה כתבה על מוזיקאיות שעושות אלקטרוני, וביקורת הופעה של רונה קינן. 

כבר מלאאא זמן שלא יצא לי לכתוב פה ביקורת סרטים, אז הנה ביקורת לשני סרטים ישראלים שראיתי בהקרנות חינמיות בבית אבי חי, מוסד רב פעלים שבו גם רונה קינן התארחה. 

הראשון הוקרן בט' באב במסגרת יום בנושא שנאה. הגעתי טיפה באיחור כך שפיספסתי את הפתיחה של הסרט. מדובר בסרט "רוקדים ביפו" שהוקרן בעבר בפסטיבל דוקאביב. הנה הטריילר לשיפוטכם. 

קודם כל  אגיד שהסרט פשוט מקסים. 

זהו לא סרט מטלטל או שיפתח לכם את העייניים, אבל הוא כן מצליח להראות מציאות מורכבת בלי לרדד או להשטיח אותה. דרך הסיפור של נסיון להעביר חוג ריקודים סלוניים דו לאומיים ביפו לילדים, אנו רואים כמה אי אמון ודעות קדומות קיימות בין שני הקהילות, אך בסוף מתגברים בדרך לא דרך על רוב המכשולים. האופטימיזם של הסרט יכול להיתפש כמתקתק מדי, אבל זה בתכלס הבעיה היחידה שיש עם הסרט. הדבר שמאוד בלט לי הוא כיצד הנרטיב היה דומה מאוד לסרטים עלילתיים שעוסקים במורה אאוטסיידר שמטלטל את המערכת, כמו סרטו הכיייפי של לינקלייטר "School of Rock". בהקשר זה, אציין אנקדוטה מעניינת לגבי סקול אוף רוק. יד הגורל היא שציפיתי בסרט יחד עם סבתי. עכשיו סבתא שלי היא מהדור שעבורו הביטלס זה מוזיקה רועשת של צעירים - הטעם המוזיקלי שלה נעצר אי שם בשנות ה-50 על פרנק סינטרה או טוני בנט, כך שהייתם מצפים שסרט שפס הקול שלו מורכב בעיקר מאייסי/דיסי ולד זפלין לא יהיה מאוד מהנה עבורה. אבל סבתא שלי גם שימשה כמורה במשך כמה עשורים, והיא זיהתה בסרט את המסר שמורה יכול לקח את הילד הכי ביישן או בעייתי ולתת לו כלים להתמודד עם הבעיות שלו. ובעקבות זאת היא דווקא מאוד נהנתה מסרט והיא כל הזמן אמרה לי שזה בדיוק ככה.  אותו תהליך קורה בסרט עם הילדים,  רק שבמקום מוזיקה הכלי האמנותי שמאפשר הבעה עצמית בסרט הוא ריקודים. במיוחד מרגש סיפורה של נור, ילדה עצובה שסובלת על רקע היותה חצי יהודייה/חצי ערבייה, שהאובדן של אביה בגיל 7 קורע לב. הרקע העצוב של נור הופך אותה לילדה תוקפנית ולא אהודה, זו שאף אחד לא רוצה לרקוד איתה. במהלך הסרט אנו זוכים לראות אותה עוברת מהפך של 180 מעלות, במהלכו היא לומדת לפתח ביטחון עצמי ואף להתיידד עם חבריה לכיתה. וגם אם התוכנית לא הצליחה לשקם את מערכת היחסים בעיר השסועה, לפחות עבור נור היא הביאה תועלת. 

יצויינו לשבח גם המאפים המדהימים שחולקו ברחבה יחד עם שתייה חמה. המאפים הם ממאפה יהודה (שלמי שלא מכיר זה בלונז'רי צרפתי ברמה עולמית- מספר 12 ברשימה הזאת- במרכז העיר) שאיתם שברתי את הצום לאחר הסרט. רמה אחת מעל מאפה נאמן או רולדין. 

על הסרט השני יש מצב שאפילו ששמעתם. הוא נחשב סרט קאלט, ואחד הצופים בקהל טען שראה אותו מעל 90 פעמים.

הסרט חביב. מעלה חיוך פה ושם אבל לא ממש מצחיק. היו לו כמה קטעים מוצלחים ורעיונות שווים אבל לא הבנתי למה כדאי לצפות בו שוב ושוב, יחסית לנגיד כמה סרטי קאלט פרודיים מוצלחים כמו "חנות קטנה ומטריפה", "בריאן כוכב עליון" או כמובן ה"רוקי הורור שואו". לא התאכזבתי כמו חלק מהצופים, כי האמת שלא באתי עם הרבה צפיות. ואם תאמרו שהשוואה לסרטים הוליוודיים היא לא הוגנת, אז אציין שאבו הרוחני של הסרט "חור בלבנה"  מספק רגעים יותר מבריקים שלדעתי שרדו את מבחן הזמן, למרות שגם הוא דל תקציב, חובבני ולא אחיד. כמו כן שני הסרטים באים לצחוק על הממסד הבטחוני הישראלי, אבל "חור בלבנה" יותר חתרני - ההומור יותר נושך ובועט. זה מה שקורה שהתסריטאי בעתיד גם יכתוב את "הדרך לעין חרוד". לשם השוואה, קחו את הפתיחה של המוסד הסגור באלג'ריה והשוו אותה למערכון המפורסם הזה . בעוד שהערבים טיפה נעבאכים ב"מוסד הסגור" , אצל זוהר הם ישירות מתמרדים בתפקידם המסורתי בנרטיב. 

אז אפשר לסכם ש"המוסד הסגור" לא היה ביזבוז זמן אבל גם לא חוויה שאסור להחמיץ. לעומת זאת השיח עם יוצר הסרט אלון גור אריה היה לגמרי שווה את זה. מדובר באדם עם יציאות הורסות שפשוט גרם לקהל להתגלגל מצחוק, ומרוב היפראקטיביות התחיל לראיין את עצמו. אחת הפנינות שהוא סיפק "בארץ לא עושים קומדיות. עושים רק 2 סוגי סרטים: סרטים על משפחות בלי מתקפדות או סרטים על הצבא. או הכי טוב, סרטים על משפחה לא מתפקדת שעושה צבא". כמה נכון. הסיפור על הפקת הסרט כנגד כל הסיכויים מעניין מאוד, ובהחלט גרם לי בדיעבד להיות סלחנית לגבי מגרעותיו (בעיקר הטכניות). האהבה של גור אריה לקומדיות פרודיה וספציפית אהבתו האינסופית ל"אוכפים לוהטים" של מל ברוקס (פה קצת כתבתי בעצמי על הגאונות של הסרט הזה) גרמו לי מאוד להעריך אותו, ואני מקווה שיצילח לגייס כספים לפיצ'ר החלומות שלו. אני מאמינה שיש לו את זה, וגם אם המוסד הסגור הוא יותר פוטנציאל מהצלחה, מגיע לו להוציא את הפוטנציאל הזה לפועל. עד שזה יקרה, אפשר לעקוב אחרי היפופטם, הקבוצה שאיתה הוא מעלה מערכונים  או הכתבות שלו ב YNET , שאפילו פעם קישרתי אליו בנוגע לכתבה המעולה שלו על דני קיי. 

דוגמא לאלון גור אריה בפעולה: 

בחלק הבא- ספרים מוצלחים שקראתי ועוד.