צפיתי לבסוף בסרט "התחלה" של כריסטופר נולאן, ולמרות שנהנתי מהצפייה, ההנאה לוותה בעיצבון הולך ומכך שהסרט הכיל מספיק פרדוקסים לוגיים בגודל שאפשר להעביר משאית סמיטריילר דרכו. אבל לא על כך באתי לדבר איתכם, כי העניין על כך שהסרט לא הגיוני בכלל במובן שהוא קובע חוקיות מסוימת ואז כל הזמן מערער עליה כבר נכתב הרבה (ומסוכם יפה בסרטון הזה) אלא על בעייתיות אחרת, שנמצאת בין השורות בסרט, שבמחשבה שנייה הפריעה לי אפילו עוד יותר. 

אני לא אכנס פה להסברים על העלילה (שיש פה סיכום לא רע שלה), מכיוון שזו מסובכת ומפותלת יותר מהמבוכים שאריאדנה מתכננת, כך שאני כותבת את הפוסט הזה מתוך הנחה שאתם מכירים את העלילה מראש. למי שלא בא לקרוא ספוילרים, יכול להפסיק פה. 

בתחלית הסרט צוות הגנבים מפתח אסטרטגיה כיצד לשתול רעיון זר במוחו של הטייקון הצעיר רוברט פישר. הדמות של דיקפריו- קוב- מדברת על בצורך הרגשי בקטרזיס, בסוף טוב שמוביל להרגשת הפיל גוד. למעשה הוא מתכנן לביים סוג של תיאטרון פלייבק עבור פישר, שיהפוך את הקשר הלא מתפקד שלו עם אביו לקשר אוהב. 

אנחנו בתור צופים יודעים שקטע ה"תיאטרון" שקרי, אבל הרגשות שפישר מפגין הינן אמיתיות, מה שגורם לקתרזיס רגשי אצלנו. (העבירו לשניה :0:40 כדי לצפות בסצנה).

למעשה נולאן מסתיר "ביצת קוקיה" בתוך הסרט על המניפולציה הרגשית שהוא מבצע במהלכו בנו. ההסבר של קוב משחק עם הצופים- הוא מצהיר על השקיפות של הכוונות שלו עצמו, אבל הם לא יבינו למה הוא מתכוון עד שיגיעו לסוף הסרט. בסוף הסרט התסביך הרגשי של הדמות הראשית בסרט - יחסיו הזוגיים עם מאל, אשתו - נפתר. לאורך הסרט קוב מרגיש אשם במותה, ורגשות האשם אינן מאפשרות לו להרפות ממנה. הוא תקוע בלימבו רגשי, בלי יכולת להמשיך בשלבים הבריאים של אבל - לעבר קבלה של האובדן של אשתו. רק בסיום הסרט, כאשר הוא מתעמת עם דמותה בחלום, הוא מבין שהנסיון להאחז בזכרון שלה הרסני עבורו. אבל בסצנה האחרונה שותל נולאן רמז שהוא הסביבון המסובב, שאותו תהליך של קבלה עצמית וחזרה לתא המשפחתי התקין הינו שקרי לא פחות מזו של פישר. הוא למעשה אומר לנו - בגלל הצורך הרגשי בקתרזיס, אתם מוכנים לאפשר לי לשקר לכם. אתם משתפים פעולה עם מנגנון מניפולטיבי, בגלל שקל להפעיל אותכם. 

מה זה אומר על יוצר שחושב שהקהל שלו מטומטם ונוח להשפעה? מה זה אומר עלינו? ומה זה אומר על הוליווד? 

המונח קתרזיס מגיע מעולם הדרמה היווני. לפני כעשרים שנה, תסריטאי מצליח בשם רוברט מקי טען שהוא פיצח את הנוסחה לכתיב תסריט הוליוודי מצליח בספרו "סיפור", נוסחה שמבוססת על הרעיון האריסוטטלי של שלושה מערכות, ושבמערכה האחרונה חייב להיות קתרזיס. (עוד על הנושא  על כיצד מקיי מעוות את העקרונות האריסטוטליים אפשר לקרוא פה באנגלית) . הנוסחא של מקי למעשה השתלטה על הולייוד, דורות של תסריטאים אמריקאים מחונכים לאורה. נולאן התחיל את דרכו מחוץ להוליווד אבל כיום הוא חלק ממנה. המעבר מאינדי להוליווד לווה בהחלת הנוסחא של מקי על הסרטים שלו, שמקודם לא תאמו לה. "ממנטו", סרטו המוצלח ביותר, אינו מסתיים בקתרזיס רגשי. הגילוי של האמת בסוף הסרט אינו גואל אותו מהגהנום בו הוא נמצא . לפיכך, "התחלה" הוא סוג של צידוק עצמי של נולאן על הפיכתו לזונה הוליוודית. אני אמנם משחק לפי הכללים, הוא מקניט אותנו, אבל אל תחשבו שאני לא מודע לשקריות שלהם. ממש נחמד שהוא מיידע אותנו בנוגע לעליונות המחשבתית שלו, בעוד הוא גורף כסף על שימוש בכשרון הלא מבוטל שלו לעשות סרטים שאינם כנים, שלכאורה נורא מתוחכמים אבל בפועל חלולים (וכן, זה תיאור מוצלח לסרט באטמן השלישי). 

מקום נוסף שנולאן מיידע אותנו בקשר לתחבולה שהוא עורך בנו הוא בנוגע לעיצוב הדמוית הנשיות. בהתעמתות בין קוב למאל בסיום הסרט קוב אומר למאל "את לא אשתי האמיתי, את רק צל שלה. אין לך את האישיוית, הרצונות והרגשות שלה". זוהי תובנה חשובה מכיוון שלאורך הסרט אנו חווים את מאל רק דרך העיינים של קוב. כל המידע שיש לנו עליה הוא בקשר לזוגיות שלהם. אנחנו לא יודעים מה היחסים שלה עם ילדיה, מה היחסים שלה עם הוריה, אם היו לה שאיפות או יחסים משמעותיים עם דמויות מחוץ לתא המשפחתי. היא רק מושא תשוקה אבוד, שרוחה רודף את קוב. ויש בכך אמירה חזקה כיצד גברים אינם רואים את בנות זוגן כאנשים שלמים, רק השתקפויות של תכונות שמשמשות למילוי הצרכים שלהם. אממה, האמירה החשובה הזו הולכת לאיבוד משום שאין בסרט דמות אחת נשית שהיא עגולה ובעלת אג'נדה עצמאית. הדמות הנשית היחידה החשובה בסרט קיימת נטו כדי לתמוך בדרמה הרגשית של גיבור הסרט, קוב. היא קרויה אריאדנה שזה ממש חכם כי זה מתייחס למיתוס של תזאוס והמבוך, וכמו אריאדנה במיתוס היא מסייעת לקוב למצוא את דרכו מחוץ למבוך הפסיכולוגי שבנה לעצמו. אריאדנה עוזרת לקוב למרות סיכון אישי עצום, ואנחנו אף פעם לא ממש יודעים למה. כי בתור אישה זה התפקיד שלה להיות מאפשרת של גבר, להיות חומלת ואוהבת ולתת מעל ומעבר לנדרש מעצם הנשיות שלה. גם בנוגע אדריאנה אין לנו שום ידע עליה מעבר לכך שהיא אדריכלית מוכשרת. אין לה חלק בדינמקיה הקבוצתית העוקצנית שמתפתח בין הגברים בצוות, יש מלא סצנות אקשן בסרט אבל היא רק משתתפת באחת בסיום. כך שמה שנכון לגבי מאל נכון בעצם לגבי אדריאנה. 

גרוע מכך, התמה העיקרית השניה של הסרט, והוא יחסי אב-בן, מעלימה באופן מסתורי את כל האמהות מהתמונה. זה בעיקר בולט בעלילה של פישר, שמתייסר על יחסו הרע של אביו, אבל משום מה אין לו שום אם ואין שום אזכור אם גם היא היתה קרה או חמה או כעסה על היחס של בעלה לבנה. גם למאל אין אם. היא מוזכרת פעם אחת בשיחת טלפון בין קוב  לילדיו אבל בניגוד לדמותו של הסבא שמופיע פעמיים וחשוב לעלילה אנחנו אפילו לא שומעים את קולה. האם היחידה שקיימת בסרט היא מאל- אם רעה, אם שנוטשת את הילדים שלה כשהיא מתאבדת ואפילו לוקחת אותם מבעלה כדי לוודא שלא יוכל לגדל אותם בהעדרה. הקשר בין קוב לילדיו והרצון לתקן את הריחוק שנוצר בינהם- להיות אנטיתזה לדמות של פישר סניור- היא זו שלמעשה נותנת מוטיבציה לכל מעשיו. אבהות מוצגת בסרט כדבר קריטי לבריאות הנפשית של אדם, אבל בצורה מאוד מוזרה אמהות בצורה הנורמטיבית מודרת לחלוטין ממנה. תראו, אני גם לא אוהבת שהדמות הנשית היחידה מתפקדת רק על תקן אם, אבל תודו שזה מוזר שאנחנו אפילו לא יודעים כיצד מאל תפקדה כאם לפני שהתחרפנה. 

לסיכום- הסרט החלה עוסק בדרמה הרגשית הגברית בצורה מאוד מניפולטיבית וחד צדדית. וגרוע מכך, יוצר הסרט מודע לכך ואף מיידע אותנו שהוא מודע לכך. אתם יכולים להגיד "טוב זאת הוליווד ואין מה לעשות". או אתם יכולים לצפות בסרטים שלא מסתמכים על נוסחאות ומניפולציות רגשיות זולות, ולא מתמקדים רק בגברים כדמוית עגולות. בתור התחלה טובה - צפו בסרטיו של מייק לי, ספציפית ב"סודות ושקרים" ו"פשוט מאושרת". כי אתם לא חייבים לקבל את זה שמייחסים אליכם כמטומטמים שרק זקוקים לסם של הסוף הטוב. כי מגיע לכם משהו טוב יותר מזה.