בזמן האחרון יש הרבה דיונים על האם לשואה יש מורשת, מהי זילות השואה ולגבי גיוס השואה לכל מיני מטרות. דיונים אלו הגיעו השבוע לשיאים של חוסר טעם במשלחת הח"כים לאושוויץ ובדיונים סביב החוק שאוסר להגיד "נאצים". בתזמון מוצלח, בדיוק קראתי שוב את אחד מהספרים האהובים עלי "חלום סקיפיו". ודווקא לספר זה יש מסר מאוד חד משמעי לגבי מהי מורשת השואה, מסר קצת שונה מזה שתשמעו במדיה הישראלית.

אז קודם כל על מה הספר ולמה הוא שווה קריאה. 

למזלי אני לא הראשונה מישרא שכותבת על הספר הזה. הנה המלצה מ- 2008- הכתיבה פה נהדרת, חבל שהבלוג כבר לא פעיל. את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן.  

את התקציר לעצלנים שבינכם שאין להם כוח לפתוח חלונות העתקתי בשינויים קלים מויקיפדיה העברית. זהו ספר מורכב, כך שזה קצת ארוך. הדגשתי את המשפט הכי חשוב לפוסט הזה. 

חלום סקיפיו מאת איאן פירס. העלילה מתרחשת בפרובנס שבצרפת בשלושה אירועי מפנה קריטיים בהיסטוריית תרבות המערב – התמוטטות האימפריה הרומית במאה החמישית, המוות השחור במאה הארבע עשרה, ומלחמת העולם השנייה במאה העשרים. בעלילה שלושה גיבורים שגורלם מתואר בספר, והם (בהתאמה): 1. מנליוס היפומנס, אריסטוקרט גאלי הנחוש לשמר את תרבות רומא. 2. אוליבייה דה נואיין, משורר ומלומד, הפועל בחצר האפיפיור באביניון. 3. ז'וליין ברנב, אינטלקטואל המשתף פעולה עם משטר וישי. סיפורו של כל גיבור מוצג דרך הסיפור, והשלושה מקושרים דרך "חלום סקיפיו", יצירה שנכתבה בידי מנלאוס (ונקראה על שם יצירתו הקלאסית של קיקרו), שמתגלה בידי אוליבייה וז'וליין, כל אחד בזמנו. את ההשראה ליצירה נתנה למנלאוס מורתו, סופיה, פילוסופית ניאופלטונית ובתו של אחד מתלמידיה של היפטיה, הפילוסופית מאלכסנדריה. מנליוס מחבר את היצירה כדי להצדיק את ההחלטות שהוא מקבל כשהוא עומד מול מתקפת הוויזיגותיםוהבורגונדים, ללא כל תמיכה מרומא. נושאים דתיים ונושאים פוליטיים המשפיעים על הסובלנות הדתית מעצבים את שלושת הסיפורים: במעקב אחר שורשיה של האנטישמיות של המאה העשרים, מתגלות החלטות פוליטיות היסטוריות המשתמשות ביהודים כשעיר לעזאזל. מה שמאחד את שלושת הסיפורים והופך את היצירה לרלוונטית, הוא הדיון העמוק בשאלה כיצד פותרים קונפליקטים מוסריים כאשר נקרעים בין עקרונת לצרכים פרגמטיים של הישרדות.

קודם כל, תעלומה היא לי כיצד ספר שעוסק בשאלת הגורל היהודי לא הפך ליותר מפורסם בישראל. הרי אנחנו מתים על נושא האנטישמיות, מחפשים אותו בנרות בכל מקום, והנה בא גוי פילושמי שמוציא את היהודים טוב, ו... כלום. קול דממה דקה. כשהספר תורגם זכורה לי ביקורת במוסף הספרים ואז הוא נעלם. השערה שלי לסיבה- תבוא בהמשך. 

שנית כל, שווה לקרוא את הספר רק משום שאחת הדמוית ה"אמיתיות" היחידות בו הוא הרלב"ג- רבי לוי בן גרשום, והדמות שלו שווה שתכירו אותה. האמת, כשסיימתי את הספר לא הבנתי למה לא לימדו אותי בתיכון הדתי עליו- המקום שלו הוא בהחלט בין שאר חכמי ימי הבינים המוכרים יותר כמו הרמב"ם. איש רנסנס עוד לפני שהמציאו את המושג, גאון גם במדע וגם כפרשן. 

אז לעניינו מה יש לפירס להגיד על נושא השואה? לאורך הספר נשזרות כמה שאלות אתיות שהספר דן בהן. שאלה אחת, היא מהי שוויה של הסיווליזציה- של התרבות המערבית. מהו המחיר, שואל פירס, שאפשר לשלם עבור המאבק בכוחות המבקשים להשמיד תרבות זו? עד כמה את/ה באופן אישי מוכן להקריב - האם אתה מוכן לשלם במחיר האדם האהוב עליך מכל? בחייך שלך?  שאלה אחרת היא למה לאורך אותה תרבות היהודים חוטפים כל פעם כשרע - או במילים אחרות "השאלה היהודית". בסיום הספר הוא קושר את השאלה הראשונה בשניה. 

*מכאן והלאה, ספוילרים* 

לקראת סיום הספר פוגש גיבור העלילה משנות ה- 40 , ז'וליין בחברו ברנרד, חבר הרזיסטאנס. ז'וליין מנסה להצטדק בפני ברנרד מדוע בחר לשתף פעולה עם משטר וישי, ולפעול כצנזור מטעמו, בטענה השחוקה שאם הוא לא יבצע את העבודה, גרועים ממנו יבצעו אותה וכך הוא ממזער נזקים. ברנרד עונה לו בדברים הבאים (תרגום חופשי שלי, קראתי את הספר בשפת המקור). 

"אנחנו הרגנו את היהודים. אחרי שכל זה ייגמר, ננסה להטיל את האשמה על אחרים. נגיד שזה הגרמנים, לא אנחנו. והגרמנים יגידו שזה לא הם, זה הנאצים. אבל אנחנו משקרים לעצמנו כי כולנו שותפים להרג. כל המפעל הגדול הזה, כל התרבות המערבית , הכל התמצה לנקודה הזאת. אנחנו הרגנו את היהודים, ולכן אנו ארורים". 

פירס שם בפיו של ברנרד אמת נועזת ומרה. השואה בעיניו היא לא אנומליה, איזשהו גליץ' של טירוף שאחז במערכת. השואה היא תולדה של התרבות המערבית מכיוון שלאורכה הכוחות שתיחזקו אותה לא בחלו ברצח כדי לעשות את. הנאצים אינם ברברים שבאו מבחוץ ובילגנו הכל. הם חלק ממהלכים ארוכי טווח, שאפשר לראות את השורשים שלהם בראשית ימי המערב (הנוצרי). בדרך פירס גם תוקף קשות את הפילוסופיה הנאופלטונית, פילוסופיה שהיא מאוד חשובה לתרבות המערב. שוב, בסצנה נוספת בסוף הספר, אומר הרלב"ג שהרעיונות הנאופלטונים, ובמיוחד זה שחשוב יותר להיות אדם "נעלה מוסרית" ובכך המעשים שלך יהפכו מעצם הגדרתם למוסריים, הינו לא נכון.

לאורך הספר פירס מדגים שוב ושוב שהכוונה פחות חשובה מהמעשים עצמם. עדיף להיות "אדם רע" ולעשות מעשה נכון מהסיבות הלא הנכונות, מאשר להיות "אדם טוב" שעושה מעשים נוראיים מכל הסיבות הכי טובות. זהו לקח שיש בו לדעתי מן הניחוח של היהדות, שאכן מחשיבה מעשים יותר מכוונות. והוא רומז שעלייתם של הנאצים נובע מכך שדווקא ה"אדם הטוב" לכאורה זוכה להיזכר כקדוש וגיבור למרות היותו רוצח חסר רחמים וציניקן אנטישמי ואילו ה"אדם הרע" נשכח ונזרק לפח האשפה, למרות שבפועל הוא הקריב את הכל למען האהבה, והציל אלפי יהודים.  סדרי העדיפויות של הזיכרון ההיסטורי, זה שמבנה את הערכים התרבויתיים, מעוות. ועל רקע עיוות זה, מוטציות כמו הנאצים הופכות להרבה יותר מובנות.

פירס די חכם בכך שהוא שם את האמיתות האלה בפיו של אדם כמו הרלב"ג - אדם קצר רוח ובעל נימוסים רעים אך זה שלמעשה מסתיר לב של זהב, שמהווה את אחד מ"מצפנים המוסריים" , או בפיו של ברנרד - ציניקן חסר תקנה שמוכן להקריב אנשים למען מטרתו, אך גם אחד האנשים בעלי חוט השדרה שלא מתכופף שמבין שאי אפשר להתפשר ביחס לנאצים ובעל גבורה התאבדותית. השימוש בשני הדמוית המורכבות האלה , אבל בסופו של דבר בין הכי חיוביות בספר - מראות שבעיני פירס אלא מסרים שהוא רוצה שתקשיבו להם. 

המורשת של השואה על פי פירס היא גם פרטיקולרית- החובה להבין את שורשי האנטישמיות ולהלחם כנגדה, אך היא גם אוניברסלית- ללמוד לפתח חשדנות כלפי התרבות המערבית. להכיר בצביעות המובנת בה, בכישרון ל"סינון" ולרמייה עצמית. לזכור את העמים שעל גבה היא נבנתה. להכיר ביכולת שלה לייצר הרס בקנה מידה עצום. 

ובגלל שפירס אוחז במקל שני קצוותיו- בהתעקשות על מסר שהוא בו זמנית "יהודי" ואוניברסלי-הומניסטי, לא תשמעו עליו. כי אנחנו אוהבים את מורשת השואה שלנו פשטנית ולא מורכבת. כי אנחנו מתעקשים להנחיל מורשת שהוא או יהודית או אוניברסלית-הומניסטית, אבל לא שניהם ביחד. 

אז תעשו לעצמכם טובה, תקראו את הספר כדי לקבל דיון ברמה קצת יותר גבוהה מ"לא נורא שהמטוס איחר, אחרי אושוויץ נכנסים לפרופרציות".