כמה מעלות טובות ישנן לג'ון קייל, שבשלן התואר "אגדה בחייו" מגיע לו, אך גם לחלוטין לא מגדיר אותו? 

אילו לא פגש באנדי וורהול, וממשיך את עבודותו כמלחין קלאסי בהשראת מורו ורבו ג'ון קייג', דיינו.

אילו פגש באנדי וורהול,  והיה משתתף באלבום הראשון של "מחתרת הקטיפה", ופורש מעולם המוזיקה, דיינו. 

אילו היה עוזב את מחתרת הקטיפה, מפסיק ליצור מוזיקה והיה הופך למפיק שעובד עם ניקו, הסטוג'ז, פטי סמית' ושאר מוזיקאים מוכשרים, דיינו. 

אילו היה ממשיך ליצור מוזיקה אך רק בקטנה כשיתופי פעולה עם עוד מוזיקאים כמו טרי ריילי ובריאן אינו ובתור מוזיקאי סשן, כמו שתרם קלידים לניק דרייק, דיינו. 

אילו היה ממשיך לקריירת סולו, אך יוצר אך ורק אלבומי רוק סימפוניים סטייל "1919", דיינו. 

על אחת טובה כפולה מכופלת עלינו 

שקיבל חינוך קלאסי מהמעלה הראשונה, שיצר את אחד האלבומים המשפיעים ביותר של המאה ה- 20 , שהפיק את כמה מהאלבומים הנהדרים בעולם הרוק, שתרם מכישרונו ליצירותם של מוזיקאים אחרים, שיצר אלבומי סולו גאוניים, שלא הסכים לעמוד במקום ולהתחייב לסגנון מסוים אלא ממשיך לחקור ולהתחדש משנה לשנה. 

אז כן, אני ממש, אבל ממש אוהבת ומעריכה את ג'ון קייל. הוא בעיני אחד מגדולי המוזיקאים החיים, ואני מאושרת שזכיתי לראות אותו כבר פעמיים, אפילו שההופעה השניה היתה בינונית במקרה הטוב. הוא מהאנשים שאני לא חושבת פעמיים לרכוש כרטיס להופעה שלו. ואחת התכונות של קייל היא שהוא תמיד יפריך את הציפיות המוקדמות לגביו. המעריצים שלו חייבים לשמור על ראש פתוח ואצבע על הדופק של הסאונד העכשווי, כי אף פעם אי אפשר לצפות מה הוא יעשה בצעד הבא. בזובי שלו להיות סנדק הרוק האלטרניטיבי, הוא בכלל בקטע של היפהופ. קייל מעולם לא יקבל מעמד של "הסבא הוותיק" כמו בוב דילן או אפילו ניל יאנג, כי זה הדבר האחרון שמעניין אותו. כמו כריש, הוא בתנועה מתמדת. והוא התנסה, וגם שלט, בכל סגנון אפשרי שקיים ברוק בארבעים השנה האחרונות- רוק פאנקיסטי של שלושה אקורדים, רוק ביטלזי עם הרמוניות שנתקעות בראש, רוק מתוחכם בגיבוי תזמורת סימפונית, רוק אלקטרוני של סוף המאה ה- 20 , רוק כאסח בתקופת הסמים שלו, ובגלגול הנוכחי עיסוק במקצבים שבורים בהשראת מוזיקה שחורה עכשווית. הוא הזקן ששומר על רוח צעירה יותר מחלק גדול מהצעירים שתקועים בסאונד "רטרו", בעל רוח שובבה שמתבטאת בשיער הוורוד והמראה הזרוק. אבל שלא תטעו- מאחורי החזות השלוכית הזו מסתתר ראש חריף ביותר, בעל סקרנות אינטלקטואלית, יכולות הלחנה פנומנליות שבזכותה הוא קיבל מלגה ע"ש לאונרד ברנשטיין, והכי חשוב -  בעל כישרון לזווג בין האוונגרד לפופולרי. קייל הוא החוליה החסרה בין התרבות הגבוהה לנמוכה, אדם ששולט בכל הסגנונות ומצליח לייצר מהן תמהיל חדש ומפתיע. 

הבעיה העיקרית עם קייל זה שהוא מובן מאילו. הוא נמצא שם ברקע הרבה זמן, ולצעירים כמוני זה הופך אותו ללא נגיש.  אני בעבר שמעתי עליו, הכרתי את בלדות הפסנתר שלו שמדי פעם מושמעות בגלג"לץ, ידעתי שהוא ייסד את "מחתרת הקטיפה", ומבחינתי הוא היה איזה מוזיקאי שהוא חשוב אבל כבר לא עכשווי. לא היה לי צל של מושג שיש לו קריירת סולו ענפה, ש"לא רלוונטי" זו המילה האחרונה האפשר להגיד עליו, לא ידעתי שהוא היה נמצא מאחורי הקלעים של כל כך הרבה יצירות שהכרתי, המעמד המחייב שלו של "אגדה בחייו" הטעתה אותי לחשוב שאין מה להתעמק בו. לכן אני חושבת שצריך לקרוא לקייל אגדה, אבל בהסתייגות. לא שיש משהו רע בלהמציא סגנון או סאונד מסוים ולפתח אותו לאורך הקריירה שלך, אבל זו לא הדרך של קייל. ובשל כך, המוזיקה הנוכחית שלו לעולם לא תושמע בגלגל"ץ. דווקא בגלל רעננותה וחדשנותה היא תמיד תחשב כבגידה במורשת שלו. מה שבוב דילן עשה פעם אחת בקריירה שלו, כאשר הוא עבר מאקוסטית לחשמלית, קייל עושה בממוצע פעם בעשור. זה אולי מתסכל את המעריצים שלו, אבל לו יש מחויבות לאמת הפנימית שלו, לכיף שלו מיצירת מוזיקה, ולחיפוש המתמד שלו אחר עוד דרך לעשות מוזיקת רוק. 

טוב מספיק עם הדיבורים, בוא נלך לשלב ההוכחות. 

זה השיר שהדליק אותי על ג'ון קייל. שמעתי אותה ב"הקצה" כאשר הובו סאפיניס יצא  (ב- 2003 לא 2005 כמו שכתב פה בטעות מי שהעלה את השיר הזה), הייתי שמה את השיר הזה שפותח את האלבום בלופ שוב ושוב. זה שיר מדיטטיבי, שמכניס את המאזין לטראנס. הוא פילוסופי ולמרות ששמעתי איתו הרבה, אני עדיין לא בטוחה על מהו. זה לא משנה. הוא גם לא נשמע בכלל כמו ג'ון קיייל שהיה מוכר לי עד כה -הוא נשמע פה כמו מאסיב אטאק או פורטיסהד. אם אתם חושבים שאתם יודעים מי זה ג'ןו קייל - תקשיבו לו ותופתעו. כמו בהרבה משיריו, תחנות תרבות שקייל אוהב זוכות פה לאיזכור - מונדריאן ואל גרקו.

אחרי שחרשתי את הובו סאפיאנס הגעתי למסקנה המתבקשת שצריך לעשות אחורה פנה ולהקשיב לאלבום הסולו הראשון, וינטג' ויאולאנס. זה אלבום מעט הססני, שבעיקר מהווה מחקר של הדרך מהסאונד של רוק שנות ה- 60 למשהו אחר ולא בהכרח מגיע לתחנה הסופית. אפשר להרגיש בו שקייל רוצה לעשות משהו שונה, אבל הוא עדיין לא בטוח מה זה. למרות ואולי בגלל חוסר האחידות שהתקבל, זהו אלבום ששווה הקשבה בזכות שירים כמו זה, שמתחילים לחקור את הסאונד העשיר שיבוא לידי מיצוי ביצירתו הכי מוכרת של קריירת הסולו שלו. 

אני מראש אודה, השירים שאני מביאה פה הם לחלוטין מבוססים על הטעם שלי, על מה שפתח לי את האוזניים. הם אפילו לא מדגם מייצג, וגם לא מהווים סיכום ראוי לפעולו של קייל. יתרה מזאת - יש אלבומים שלמים של קייל שאני לא מכירה,  כך שאני אפילו לא יכולה לטעון שאני מומחית לו. בכל זאת מדובר באחת הקריירות בי עשירות וארוכות בעולם המזויקה, ולא הפקתי לחקור אותה לעומק. 

אז כאמור "פריז 1919" הוא אלבום שמטיל צל כבד על הקריירה של קייל. אלבום שהוא יצירת מופת, שהרבה להקות ואמנים שאני אוהבת כמו סופיאן סטיבנס, ארקייד פייר בגלגול המוקדם שלהם, הדצמבריסטס ואוון פאלאט משופעים ממנו לגבי החיבור של רוק עם סאונד תזמורתי. אלבום שמאפשר לקייל להשתמש בכל הידע שברשותו, ואפילו קצת להשוויץ. שהוא לוקח מג'רג' מרטין את העיבודים שעשה לביטלס צעד אחד קדימה באורגניות שלהם. לא פלא שבסיבוב ההופעות האחרון שלו הוא ניגן את כל האלבום הזה מההתחלה עד לסוף . 

ורק בגלל שאני כל כך אוהבת את האלבום הזה - עוד אחד מתוכו . רק מילה אחת קצרה על התוכן של האלבום - גם פה יש חקירה של רגעים היסטורים משמעותיים, של נקודות מפנה תרבותיות, ופה קייל בחר בהסכם הפסקת הנשק שסיים את מלחמת העולם הראשונה (ולכן זהו סוג שלאלבום קונצפט "אסוציאציות חופשיות" מהסוג של In an airoplane over the sea" של ניוטרל מילק הוטל). 

שנות ה- 70 היו טובות לקייל, וכאילו שיצירת מופת אחת לא הספיקה לו, הוא הוציא עוד אחת שנה אחרי כן- "פחד" (fear), ועוד לפחות שניים אלבומים מוצלחים נוספים לאורך העשור. והאמת, שיש לך מוזיקאים מהטופ של הטופ כמו בריאן אינו, פיל קולינס, ופיל מנזרנה בהרכב המגבה, זה לא יכול להזיק .

כאן קייל מודיע לעולם שהוא מיצה את הקטע הסימפוני, והולך לכיוון אגרסיבי יותר. אני יודעת שבהשוואה ללו ריד, יש רבים שמדגישים את התחכום והידע הטכני של קייל שהופכים אותו למוזיקאי הרבה יותר מוגמר מריד, אבל צריך לזכור שגם קייל העריך את הסאונד הרזה יותר של הפאנק, ויכל גם לשחק את המשחק הזה של פשטות פרימיטבית כשהתחשק לו. 

מהאלבום מ- 75 סלאו דאזל שבו קייל מפרק לאלביס את הצורה 

זה לא אומר שהוא לא מסוגל לכתוב בלדות הרמוניות  מושלמות פה ושם - מאלבום אחר שיצא באותה שנה. 

ואיך אפשר בלי השיר הזה... פה אנחנו כבר בשנות ה- 80. 

שנות השמונים היו עבור קייל שנות משבר, שנים שהוא עשה יותר מדי סמים והסתובב כמו פאנקיסט מופרע מתודלק בקוק. למרות זאת, את העשור הזה הוא סיים באקורד נצחון, כאשר הוא הצליח לוותר קצת על האגו במסגרת אחת הסולחות הגדולות בהיסטוריית הרוק על מנת לייצר אלבום מחווה יחד עם ריד לאנדי וורהול. 

אמצע שנות ה- 90 מצאו את קייל עם אנרגיות מחודשות וקצת עליה בפופלריות. בשנת 92' הוא הוציא אלבום הופעה אקוסטי עם פסנתר, שבזכותו יש לנו את הביצוע שלו ל"הללויה". הנה שיר קצת פחות מוכר, שאת מילותיו כתב המשורר הוולשי הגדול דילן תומאס (שאת שמו בוב דילן "שאל").

כאמור, שנות ה- 2000 מוצאות את קייל חסר מנוחה מתמיד, עם תוצאות שנעות מה"מעולה" ל"היה יכול להיות יותר טוב". בהמשך העשור גברה התעניינותו במוזיקה אלקטרונית. בדומה לבן דורו ושותף תדיר למוזיקה שלו בריאן אינו, קייל זיהה שיש פה שינוי משמעותי בכיוון שהמוזקה הפופלרית מתפתחת, והחליט שהוא רוצה גם.  אבל אני חושבת שדווקא העובדה שקייל הוא מוזיקאי שלא מפחד מניסוי וטעייה, גם אם התוצאה הסופית קצת פושרת, מבטיחה שהוא לעולם לא ישקוט על שמריו ויפסיק להתפתח מה שבטוח, שגם בעשור השני של המאה ה- 21 לא נשתעמם ממנו, אפילו שהוא קיבל תואר מהמלכה .

ומה שנחמד לגבי קייל, הוא שגם אם חלק מהסגנונות האלה לא מתחברים לכם מבחינת טעם אישי, תמיד אפשר למצוא משהו שהוא עשה מתישהו שכן יעשה לכם את זה. עם קצת סבלנות, בוודאי תמצאו את הג'ון קייל שאתם אוהבים. אני אישית אוהבת אותו כמעט בכל מצב צבירה ובכל עשור, אבל זה כי כאמור אני מעריצה.  ואני מקווה שהנגיעה הזאת ביצירה שלו תשכנע אתכם שאתם לא מכירים מספיק את ג'ון קייל, והגיע הזמן לתקן זאת. לסיום קייל עושה קצת כבוד לחברה' הצעירים ועושה קאבר חבל"ז לאחד השירים המוצלחים של שנות ה- 2000.