להלן פוסט קצת אישי יותר מהרגיל. אנא קראו ברגישות. 

אני כרגע שוב בתקופה בין עבודות, אחרי שמחמת בעיות תקציב התפקיד שלי עבר דיאטה רדיקלית ל- 20 שעות חודשיות. כדי לסגור את החודש אני עובדת בעבודת כפיים זמנית. העבודה משעממת רצח אז אנו מעבירים את הזמן בדיבורים, וכאשר הנושא הגיע לענייני זוגיות הרשתי לעצמי (וזו כמובן היתה טעות) להגיד שאני רווקה בת 32. כמובן שמצב זה עבור הבנות שעבדו איתי בחדר מוגדר כעל גבול הבלתי נסבל, ואחת מהן החליטה לנסות לשכנע אותי להסכים לשידוך עם בחור שהיא מכירה ממקום העבודה. מכיוון שכל בליינד דייט או נסיון לשדך אותי נגמר בבכי רע (פעם אפילו אמא שלי טענה שהטראומה שביציאה איתי גרמה לבן של חברה שלה להתחתן עם הבחורה הראשונה שהסכימה לצאת איתו אחריי. טרו סטורי), ניסתי קודם כל בעדינות ואחר כך בנחרצות להסביר להן שאין לנו, ולא יכול להיות לנו שום דבר במשותף.  עכשיו הבנות שעבדו איתי הן בנות ישראליות ממוצעות למדי בגילאי ה- 20-25 בערך. הן מה שחלק מחבריי הגיקים קוראים "מאנדיז" Mundies- מלשון Mundane . עכשיו, אני לא ממש אוהבת להשתמש במונח הזה - יש בו משהו מטון המזלזל  של קבוצת אליטה מול הערב רב שמעורר את הנוגדן השיוויוני שלי, אבל עם כל הצער בדבר, עצם העובדה שאנו שייכים לשני קטגוריות חברתיות שונות לחלוטין , כאשר אני מכירה את התרבות שלהן אך הן לחלוטין בורות לגבי התרבות שלי (שהן בקושי מודעות לקיומה) , יצר מצב של נתק תקשורתי מוחלט. קודם כל ניסתי לתת דוגמא שהן לא מכירות את המוזיקה שאני מקשיבה לה (בתור דוגמא השתמשתי ב- Queens of the Stone Age כי מישהי ציינה את מטאליקה בתור דוגמא למוזיקת רוק וזו להקה עם יחסית עם פרופיל גבוהה למה שאני אוהבת, אבל כמובן שנתקלתי במבטים בוהים. הן גם לא הבינו למה התאמה בטעם מוזיקלי חשובה לי (ומי שקורא את הבלוג הזה, ומכיר את הטעם שלי ויודע  עד כמה הוא אקלקטי ומקיף, מבין כמובן עד כמה מוזיקה היא חלק מהזהות שלי). הן לא היו מסוגלות להבין שאני לא צריכה בן זוג שבדיוק בעל אותו טעם כמו שלי, אבל אני כן צריכה אחד שמסוגל להבין מה המוזיקה שאני אוהבת אומרת עלי. אחר כך עברנו לספרים, אבל לכו תסבירו את ניל סטיבנסון ואורחאן פאמוק לבנות שבשבילן ספרות זה הרלן קובן. הן כל הזמן ניסו לזרוק לעברי דברים פופלריים שאני אולי אוהבת כדי לנסות להבין מה הטעם שלי, וכמעט תמיד עניתי בשלילה (למעט לפינק פלויד והביטלס, שזה הכי קרוב שהן הצליחו להגיע אליו). ככל שהדיון התמשך כולנו הרגשנו תיסכול גובר והולך- הן בגלל שהן לא מבינות שתרבות שלמה יכולה להתקיים מחוץ לטווח הראייה שלהן, אני משום שהדרך היחידה שיש להן להתקרב להבנת הזהות שלי היא על סמך השלילה-  על פי כל הדברים שאני לא, ולא כל הדברים שאני כן. בסוף הן הגיעו למסקנה שאני סתם מתנהגת בצורה מעצבנת ואני פוסלת מראש כל מועמד אפשרי. האמת היא כמובן שונה מאוד - אני יודעת מראש שהן לא מכירות אדם בעל התכונות שמושכות אותי-  סקרנות אינטלקטואלית, חוש יצירתי, בעל רגישות לעוולות חברתיות ושאר ירקות סמולניות יפות נפש. גם כל נסיון שלי להגדיר את התכנות האלה יוציא אותי מתנשאת - כי כולן הרי אומרות שהן מעונייינות באינטלגנט, רגיש ומצחיק שזו כבר קלישאה שחוקה, וגם תעליב אותן כאילו שהן לא מספיק חכמות והידידים שלהם לא מספיק חכמים גם הם. כשאחת מהן ניסתה לשכנע אותי שיש לה ידיד "ממש מסודר, וגם יש לו תואר" ממש התאפקתי מלהסביר לה שתואר זה אמנם נחמד, אבל זו לא אינדיקציה של תחומי עניין משיקים- יצאתי פעם עם בחור מאוד נחמד שהיה סטודנט להנדסת חשמל, בחור נחמד ואינטלגנט לכל הדעות, אך אבוי, משעמם רצח. הוא היה פשוט אחד מהאנשים הכי "פרוואים" שיצא לי להכיר- לא היתה לו דעה על כמעט שום נושא שחרגה ממה שכולם חושבים. מעבר לכך, הוא אהב פופ אייטיז, שזו תכונה שלא ניתן לעבור עליה בשקט. כך שהשכלה זה אמנם פרמטר חשוב, אבל הוא לא מהווה מספיק אינדיקציה עבורי להתאמה. ניסיתי לסיים את הדיון בכך שאני מחפשת משהו "לא במיינסטרים" אבל כמובן מי שחי במיינסטרים ומכיר רק אותו כל דבר שמחוצה ממנו הוא בלתי נראה או מובן כך שזה לא סיפק אותן. 

רוב הזמן אני לא מרגישה כל כך שונה. בפייסבוק שלי מן הסתם כמעט כולם כמוני. רוב המגיבים בבלוג הזה מסוגלים לנהל שיחה מעניינת על הנושאים שאני מעלה פה. בפורום הקומיקס שלי אני שוב ושוב פוגשת א/נשים מאותו זן וסוג מכל קצוות העולם - חובב טרי פראטצ'ט ממלזיה, חובבי ניל סטיבנסון מקליפורניה וקנדה, מעריצי ד"ר הו מאוסטרליה, אוהבי אינדי אלקטרוני מטקסס ומעריצי האחים כהן מהולנד וכך הלאה. תרבות הגיקים היא מעצם טבעה תרבות גלובלית, מכיוון שהיא של דור שעבורו התיווך האלקטרוני של האינטרנט היא חלק מתהליך ההתקשרות הטבעי שלו. אני הרבה פעמים חשה שלמרות של הבדלי תרבות והלאום יש בינננו הרבה יותר מהמשותף מהמפריד - אנחנו בכיף יכולים להעביר את הזמן בדיונים על פיקסאר, וובקומיקסים, פמניזם, אנימה, זכויות להט"ב וכו'. החיים בתוך הבועה הזו של הכרות עם אנשים דומים מעלה את הניכור מהאדם הממוצע ברחוב הישראלי לרמה אפילו עוד יותר גבוהה- כי לרחוב הישראלי הממוצע אין שום דבר כמעט שמעניין אותי ושאני רוצה לצרוך. אני אמנם מתמצאת בנושא החם בדיונים - אייל גולן וקטינות, מה ששלומי שבת אמר באקס פקטור אתמול- אבל זו סוג של התעניינות ברעש רקע שהיא שטחית ביותר.  יצאתי מכל הדיון חסר התוחלת בתחושה עצובה - שפעורה ביננו תהום תרבותי שלא ניתן לגשר עליו. הבחירות האישיות שלי בחיים שלי לא ניתנות להסבר בהקשר של חיפוש האהבה הנורמטיבי - בגלל שמה שאני מחפשת בראש ובראשונה משהו שלא ניתן להגדיר לפי הפרמטרים השחוקים שמצויינים באתרי דייטינג- גיל, מראה, מקוצע, השכלה או מצב כלכלי.  אני לא אגיד שכל הדברים אלה אינם חשובים לי - הם כן, אבל הם מעולם לא היו הגורם המכריע בבחירות הרומנטיות שלי. הדבר שהוליך אותי (ולעיתים רבות הוליך שולל) היתה החיפוש אחר אותו ניצוץ של ידיעה הדדית- התחושה שהאדם ממולי בעל פוטנציאל להבין אותי במובן העמוק של המילה. אהובה עלי במיוחד בהקשר זה הינו הציטוט של אייריס מרדוך  Love is the extremely difficult realisation that something other than oneself is real. אני גם כרגע קוראת את ג'יימס בולדווין, עוד אדם שמפגין שוב ושוב אינטואיציה עמוקה של מהי אהבה ומה היא נותנת ולוקחת מאנשים. אני דווקא בהקשר זה מאוד אוהבת את השימוש התנכ"י של השורש י.ד.ע לצורך תיאור סקס - כי מהו אם לא זה מה שאנשים מחפשים זה בזרעותיו של האחד של השני? זה לא כאילו שאותן נשים לא מחפשות גם את זה, אבל הדרכים שלהן לחיפוש אותו דבר חמקמק לא יכולות להיות שלי-  המדריכים שלי להבנת הנושא הם כל כך מוזרים ורחוקים מעולמן  שאין אפילו טעם לציין אותם. מעבר לכך, נסיון העבר לימד אותי שאותה תחושת ידיעה רק נחוותה עם אנשים שבעלי זיקה לתחומי הענייין שלי , אנשים השייכים לקבוצה יחסית מצומצמת של חברים שאיתם ישנה שפה משותפת. וכן, בעודי כותבת את המילים האלה אני לחלוטין מודעת שזו קלישאה "אצלי זה שונה". הרי כל אדם שאי פעם התאהב חש כך- זה באשמת האנדורפינים. אבל עצם העובדה שמשהו קלישאה, לא אומר שהוא לא נכון.  אז אני אעלה פה את התשובה שלא הייתי מסוגלת לענות לאותן בנות - אני מחפשת אדם שמסוגל להבין אותי. אבל אתן לא מסוגלות להבין אותי, כי כשאני מדברת על הבנה אני לא מדברת על הבנת מצבי הרוח שלי או הבנה שמתרגמת לג'סטות בין בני הזוג כל דבר אחר שבעינכן נחשב כאינדיקציה לזוגיות טובה ולכן זוהי לא תשובה שקבילה בעינכן. ולכן אני כנראה אדם לא כל כך נורמטיבי, אבל למזלי אני לא היחידה, כפי שהשירים האלה רומזים.  

אני מקווה שהפוסט הזה לא יצא יותר מדי בסגנון "אני פתית שלג ייחודי שלא תואם לאף מסגרת", אלא יותר נסיון לשקף מבוכה אינלקטואלית ורגשית אמתית שנוצרת מהפערים שבין החוויה הוירטואלית של הזהות שלי לעומת החוויה שלה במציאות היום יומית, ומהפערים התרבותיים בין האליטה התרבותית הויטואלית משהו לה אני משתייכת לבין הממוצע הקיים. במציאות הוירטואלית אני לא מפחדת שאצא לא מובנת. האנשים שמדברים איתי נמצאים במקום דומה לשלי, גם בדיבורים על זוגיות ואהבה. אך עבור א/נשים נורמטיביים, אהבה זוגית נצרכת כחוויה שאת המרכיבים שלה אנשים אחרים קבעו עבורם, והם באופן לא מודע משתמשים בקלישאות בתור מתווך כשהם באים לדבר עליה - קלישאות כמו הפנינה הזו שצוטטה בשיחה ההיא "הוא יפנק אותך, ייקח אותך לצימר ליום כיף". זה לא שיש לי משהו נגד חופשה זוגית בצימר,ואפילו בשמחה אלך אליה עם האדם הנכון אבל זו גם לא הדרך לקנות את ליבי. העובדה היא שיש בי מודעות רבה מדי למהלכים הציניים של התרבות הפופלרית ביצירת הזוגיות "הנכונה" אינה מאפשרת לי לשחק את המשחק הזה. ואצל אנשים שכמותי, זו בכלל לא השפה שאנו משתמשים בה כשאנו באים לדבר על אהבה. המוצרים התרבותיים שאנו משתמשים בהם כדי לתווך ביננו ומשמשים לנו אמצעי להעברת מסרים הינם מוצרים בעלי יותר מורכבות ועומק מקלישאות הנבובות של וולנטיינס דיי. אבל אין לי דרך ל"תרגם" את השפה הגבוהה לשפה מדוברת, ואני נותרת מגמגמת ומתוסכלת מהמוגבלות של אוצר המילים שלי. 

נ.ב אוי זה יצא לי נורא דומה למאמר ההוא של אווה אילוז בארץ. ואני אפילו לא לחלוטין קונה את התזה שלה לגבי אהבה (היא כבר פרסמה כמה מאמרים בנושא). אני מלאת פרדוקסים עצמיים.