לאחר ההרצאה שלי בכנס המד"ב בחנוכה, נזכרתי שבעצם לא טרחתי לצפות בעונה השניה של "מראה שחורה". אז דבר זה טופל במהרה, ומכיוון שאחותי טסה ללונדון בקרוב, שווה להזכיר שבכלל לאחרונה יצאו כמה סדרות בעלות גוונים של מד"ב מאוד מוצלחות מהממלכה המאוחדת. זאת לאחר שכמה שנים היתה קצת הפוגה ביצירות חדשות בז'אנר הזה, אם לא מחשיבים את ד"ר הו (ואני כחננה אמיתית לא מחשיבה). 

אם כבר מדברים על מד"ב בריטי, אז בא נלך קצת אחרונית בזמן לסוף שנות האלפיים ונציין שני סדרות שלא זכו להרבה צומי בישראל. 

האחת, "פריימיוואל"  כמו ד"ר הו היא לא סדרת מד"ב "טהורה" אלא יותר תירוץ להראות דינאוזארים מפחידים אנשים, סטייל פארק היורה. צוות מדענים שבא לחקור "חלונות" מיסתוריים שנפתחים לעבר מסתבך עם תאגיד מסתורי, אשה בוגדנית והגירסה הבריטית ל"גברים בשחור". הסידרה הזו היא לגמרי גילטי פלז'ר שלי, כי המדע מאחוריה הוא הגיוני בערך כמו זה של טורצ'ווד - כלומר אנשים מביטים על מסכים מקפצים ומדברים על קרעי זמן-מרחב בלה בלה בלה. הסיבה העיקרית שלי לצפייה בסדרה זו היא נוכחותו של דאגלאס הנשל בשלושת העונות הראשונות, שהינו אחד הכישרונת הגדולים ובעיני גם המבוזבזים ביותר בעולם המשחק הבריטי. אני כבר שנים מחכה שהקריירה שלו תזנק במהלך כמו זו של דמיאן לואיס, (ברודי מהומלנד בשבילכם) בריטי ג'ינג'י מוכשר נוסף, אך לשווא. לא שהוא כזה מסכן - בתחום התיאטרוני הולך לו לא רע במחזות של טום סטופארד וכדומה, אבל אני פשוט מרגישה שהוא אף פעם לא קיבל את התפקיד על המסך שהוא באמת ראוי לו. נפגשתי איתו לראשונה  ב 1999, אז הוא הופיע בסדרה ששודרה אחרי "אוז" ב 01:00 בלילה בשם Psychos בו הוא שיחק פסיכיאטר צעיר שבעצמו מתמודד עם הפרעה דו קוטבית. הוא היה מבריק בתפקיד זה, אך השעה ההזויה של הסדרה והעובדה שהיא נקטעה באיבה אחרי עונה לא ממש תרמו לפירסומו בארץ. בעשור האחרון הוא הופיע בעוד כל מיני סדרות, רובן עם גוון על טבעי,  אבל אני חושבת שפריימיוואל היתה המצליחה כלכלית מבינהן.  הסדרה כמובן התדרדרה קשות מאז שהוא עזב אותה, והמשיכה עד לעונה חמישית ב- 2011. 

נזוז קדימה ל 2010, לסדרה שכיכבו בה לא רק אחד אלא שלושה שחקנים אהובים עלי. הראשונה היא הרמיוני נוריס (לא להתבלבל עם גריינג'ר) הנאווה, שעבורי תמיד תהיה "קארן" מהקומדיה המעולה "רגלים קרות"  אך גם הפגינה נוכחות מרשימה במותחן המשטרתי "Wire in the Blood" וכ"רוז" מסדרת המרגלים "ספוקס". השניה  היא איימי מנסון, שמוכרת בתפקיד קטן אך פסיכופטי להפליא של ערפדית ב"Being Human ", והשלישי הינו שחקן אמריקני דווקא בשם אריק מביוס, שרקע אירי קלוש מאפשר לו להופיע בסדרה ובשל כך לשם שינוי יש פה מבטא אמריקני שנשמע טוב , שמוכר יותר כמי שכיכב ב"בטי המכוערת" האמריקני כ"דניאל מיד".  אז מדובר בסדרה מד"ב "Outcasts " על קולוניה נידחת בחלל, והיא מתרכזת בעיקר במתחים הפוליטיים ובהתלבטויות המסוריות על רקע מחסור במשאבים. מה שאהבתי בסדרה הזו זה התמקדות באנשים - אין פה חייזרים עם מסכות או טכנולוגיה מדהימה. להפך, לסדרה יש את התחושה של "לכלוך אוטנטי" כמו ב"פיירפליי". נכון, היא לא מגיע לרמות של פיירפלי- יש חלוקה קצת פשטנית בין טובים לרעים, כמה מהמהלכים העלילתיים צפויים מראש, אבל היא כן מראה שניתן לעשות מד"ב שקרוב יותר לזה מהסוג שאני אוהבת לקרוא עליו ופחות דומה לאפוסים המנופחים שמופיעים בקולנוע. 

המצב ב-2013, כאמור הוא יותר טוב- לא רק סדרת מד"ב אחת יש לי להמליץ לכם, אלא שלושה! 

הראשונה היא הפחות מוכרת מבינהם , אבל בעיני המוצלחת. In the Flesh היא סדרה שנוצרה בידי מישהו שחושב בדיוק, אבל בדיוק את מה שאני חושבת על הבעייתיות של הפופלאריות הנוכחית של ז'אנר הזומבים (הרחבה על מה אני חושבת אפשר לקרוא פה). הסדרה בעצם מתחילה מנקודת הסיום של הסרט האהוב עלי - "שון על המתים" (Shaun of the Dead)- שמציג זומבים ואנשי החיים בדו קיום. אך הסדרה ממשיכה לשאול כמה שאלות שמעולם לא נשאלו קודם - איך יצליחו האנשים להתגבר על הטראומה שלאחר אפוקליפת הזומבים? והאם דו קיום בכלל אפשרי בין אנשים לזומבים? זוהי סדרה שעושה לזומבים את מה ש"דם אמיתי" עשתה לערפדים, אבל עם הרבה פחות קאמפ וסקס ועם יותר לב ונשמה, במיוחד בזכות השחקנים הצעירים המגלמים אח ואחות בסדרה- היא ציידת זומבים לשעבר, הוא זומבי שעבר שיקום. הדינמיקה בינהם היא ממש מציאותית ובכלל הדינמקות הרגשיות שנוצרות בסדרה בין חברי משפחה ובין חברים היא מה שמקנה לה מימד מאוד אמין. מעבר לכך, בעוד שיצירות כמו "אקס מן" ו"דם אמיתי" מתייחסות בקריצה לנושא של זכויות להט"ב/מהגרים דרך המטפורה של האדם הדחוי והשונה בחברה, "פלש" עושה זאת באופן הרבה פחות מיתחכם והרבה יותר רגיש. קשה לי להשתמש בשם תואר הזה מאז שהוא הופקע על ידי שופטי ריאלטי, אבל "פלש" היא אחת מהסדרת המרגשות שצפיתי בהן. כבר כאשר קראתי את הביקורת הזו על הסדרה חשבתי לעצמי שאוהב אותה, והיא מצליחה לפעמים אפילו להימנע מפשטנות יתר בהצגת "הרעים שטופי המוח הדתיים". כמוני, אתם תתאהבו בקיארן הזומבי ובמאבק שלו לקבל את עצמו ולסלוח לעצמו על הדברים שהוא עשה. לכו לראות, בפקודה! ויש לכם מה לצפות כי יש כבר עונה שניה בתיכנון. 

עריכה- מסתבר שהסדרה תשודרת בחינם ב- Hot VOD מעכשיו. למי שיש כבלים, אתם אפילו יכולים לצפות בה באיכות סבירה!

ונעבור לזו שאולי שמעתם עליה לאחרונה כי היא עלתה לשידור ביס. מימד המד"ב הוא ממש בקטנה כאן, אבל עדיין חשבתי שראוי להזכיר אותה כי יש לה גיק אפיל מושלם. אז אוטופיה מתארת, כצפוי, עתיד מאוד קרוב ודי דיסטופי- כזה שלארגון צללים יש גישה לכל המידע שעובר באינטרנט (סנודון מישהו אמר?) והוא עושה בו מניפולציה לצרכיו, ובדרך רומס חיים של אנשים תמימים המגלים זאת. הסדרה מאוד קצבית ומשלב בסגנון טרנטינואי למדי אלימות והומור. גם פה מופיעות פנים מוכרות בדמותו של הגיק השחור איאן, שב"מיספיטס" משחק דווקא דמות של אתלט שסרח. אני כמובן מאוד אוהבת את ההתייחסות של הסדרה לתרבות הקומיקס (סליחה- רומאנים גראפיים), והסצנה הבאה מצחיקה אותי במיוחד מאחר שאני כבר שנים שוברת את הראש כיצד למצוא דרך יצירתית לכתוב עבודה אקדמית על אלן מור ופוסטמודרניזם וגם לקבל עליה נקודות אקדמיות. אני מקווה שהנסיון שלי, כאשר אלמד לתואר שני, יהיה מוצלח יותר. 

כמו אוטופיה, "מראה שחורה" גם היא מתייחסת לעתיד רווי מידע שאין לנו עליו שליטה. כאן כובד הראש דווקא שולט, ולכן התוצאה הרבה פחות כיפית ויתר מדכאת. לגבי "מראה שחורה" יש לי תחושות דו ערכיות. מצד אחד היא כתובה טוב, אבל מצד שני היא לא אחידה ברמה. מצד אחד היא מניפולטיבית, אבל יש לציין שהיא הרבה מפגינה שקיפות לגבי אותה מניפולטיביות, שזה יותר ממה שאפשר להגיד על הרבה תוכניות טלוויזיה. על רקע זה, יש לציין שהפרק שפותח את העונה השניה הוא בין המוצלחים בסדרה. (וזה כבר השחקן הגינג'י השלישי שמופיע פה- צירוף מקרים שרק עכשיו שמתי לב אליו). הבנתי שהבא פחות מוצלח, כך שההמלצה שלי היא לצרוך אבל בזהירות - כלומר לא לפתח יותר מדי צפיות. כמו בפרק הקודם בעונה הראשונה, The Entire History of You ,  הפרק "Be right back " גם הוא עוסק באובדן ובנסיון לשחזר את החוויה מול האדם באמצאות מה שנשאר ממנו דרך התיווך של הטכנולוגיה. כן, יש פה רפטטיביות מסוימת, אבל אני חושבת שהוא מוצלח יותר בגלל שהאינטראקיה של הגיבורה מול ה" Ghost in the machine " מוציאה ממנה תגובות יותר מעניינות ובלתי צפויות . כמובן שזה לא מזיק שיש פה שני שחקנים טובים, שבעצם רוב העלילה נשענת עליהם. 

לסיכום, מה שבולט מבחינתי כדבר משותף לרוב הסדרות האלה היא שהן הולכות על קונצפט קטן וחכם (כמו שצה"ל פעם היה?).  יש פה הפקה שאמנם מוקפדת מבחינת מראה כללי אבל בתכלס היא לואו קוסט כשמשווים אותה לסדרות דומות בארה"ב. הסדרות יחסית קצרות - 3-8 פרקים ולכן הן מחזיקות מבחינה עלילתית בצורה הרבה יותר מהודקת מהרגיל. הן הולכות על קונצפט מפתיע ולא פוחדות להראות אלימות או סקס. יש פה תשומת לב מאוד גבוהה לפרטים - כמו העיצוב של העלונים שמחלקת הממשלה ב"פלש" לאזרחים על "תסמונת החיים המתים" , או העיצוב של הפורום דרכו מתכתבים חברי הקבוצה ב"אוטופיה".  עם עונות חדשות שמובטחות ל 2014, הטלוויזה (המד"ב) בלונדון ממשיכה לספק את הסחורה ובניגוד לחווה אלברשטיין לא צריך יותר לנסוע לשם כדי להנות ממנה. שזה דבר טוב, או שבעצם אולי זה לא (*אקורד דרמטי - טאמטאמטאם*)...