כן, שוב אני מכה על חטא שכשלתי בקניית ספרים מאחד מהקונגלומרטים הגדולים, 3 במחיר של אחד, לא פחות ולא יותר. אבל ביננו, אני קונה במבצעים האלה בערך פעם בשנה, ואם לא הייתי קונה בהם לא הייתי כמעט קוראת ספרות עברית (מצטערת סופרים עבריים- חוק הספרים וכל זה.) ורוב הזמן אני בכלל קונה בחנויות פרטיות של יד שניה.עכשיו שסיימתי עם האפולגטיקה, אז מה היה לנו הפעם:

רומן גרפי הדור השני מאת מישל קישקשה

קצב התמוססות הקרחונים מאת יזהר הר לב

ירח מלא מאת אנטוניו מוניוס מולינה, זוכה פרס דן דוד

במטותא ממכם, אתייחס לשני הספרים הראשונים מכיוון שלספרדי עוד לא הגעתי, וכמו כן אתייחס לתופעה ישראלית באופן ספציפי.  מה ששמתי לב הוא ששני הספרים הישראליים עוסקים בנושא משותף, והוא חרדה. עכשיו, יכול להיות שהתת המודע שלי עושה עלי מניפולציות וגרם לי לבחור ספרים בנושא ספציפי שמעסיק אותי. אבל אם נשלול לשניה את התזה הזו, נגיע למסקנה שיש משהו בתקופה האחרונה שגורם לסופרים להתעמת עם החרדה הקולקטיבית של החברה הישראלית. אך יותר מזה, זהו עיסוק בחרדה דרך משקפיים גבריות. וזה מעניין, כי חרדה היא לא תחושה שמקושרת לגבריות.

אבל קודם כל הייתי רוצה להגיד ששני הספרים מומלצים. הספר של קישקשה מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהציג תמונה מאוזנת יחסית של מצב לא פשוט. באמצאות הומור שחור הוא הופך עיסוק בנושאים "כבדים" ו"רציניים" לנוח לעיכול. הספר ביקורתי כלפי הוריו אבל בסופו של דבר הוא גם חומל ואמפטי. הוא מראה כיצד כאדם בוגר הוא מצליח להבין את הוריו בצורה שכילד הוא לא הצליח. הספר אינו הכי קל לקריאה, אבל הוא גם לא ספר מדכא שאתה יוצא ממנו עם רצון לחתוך וורידים. יש בו קטעים משעשעים רבים, ולא רק אני ציחקקתי פה ושם בקריאה שלו. האמנות, כרגיל עם קישקה, אפקטיבית ביותר ומביא לחיים את הרחובת של לייז' וגם ירושלים. 

מעט מאוד ספרים  בעברית "תפסו" אותי על ההתחלה כמו ספרו של יזהר הר לב. התיאור המדויק של "הנפיחות הפריהיסטריות" של משאית הזבל ו"טעם הקרחוני" של הבוקר המוקדם בפיסקת הפתיחה שבה את ליבי. בתור תלאביבית לזמן מה, אני מסוגלת ממש להעלות בעיני רוחי מקומות שמתוארים בספר, כמו את הרצפה המשובצת שחור לבן של הבורגר ראנץ' בדיזנגוף סנטר. הר לב הוא תסריטאי טלוויזה, והדבר ניכר בעיקר בדיאולוגים - אלה סובלים לעיתים מ"ווידאו קליפיות" מסוימת. למרות החסרונות הקטנים הנוספים של הספר כמו דמוית סטריאוטיפיות מדי וסיטואציות קצת צפויות מראש (הגבר שהגיבור חושד בו כמאהב של אשתו הוא למעשה הומו, היועצת החינוכית בבית הספר מתגלה כאהבלה מעצבנת) זהו אחד הספרים היותר מוצלחים שיצא לי לקרוא בעברית, בכך שהוא יוצר מצב שאתה מושקע רגשית בדמוית ורוצה להמשיך הלאה כדי לדעת מה קורה להם. הכתיבה קולחת ולעיתים ישנם ממש פיסקאות שבא לך למרקר מרוב שהן נכונות.     

הספר הראשון עוסק, מן הסתם, בחרדת שואה. כבר מקריאה של פתיחת הספר, די ברור שזהו אינו ספר על השואה עצמה, אלא על המורשת שהשואה הנחילה למשפחתו של קישקה. בכך הספר הזה שונה במקצת מ"ספרי שואה" אחרים. יש משהו מן האספקט הזה ב"מאוס" למשל, אך שבעוד שאצל שפיגלמן זהו תת נושא, כאן יש התמקדות בנושא זה.  קישקה טוען שבילדותו אביו לא דיבר על השואה, אבל זוהי טענה שטיפה מופרכת בקריאה חוזרת של הספר- אביו בילדותו מספק פירורי מידע על השואה, מידע מקוטע שמגיח ברגעים וקונטקסטים לא צפויים, ולפיכך עבור קישקה הילד זהו מידע שנטול הקשר ומאוד קשה להבנה. הילד מישל מצליח להבין שמשהו מאוד רע קרה לאביו כשהוא היה ילד, אבל הוא לא יודע מה בדיוק. החורים בסיפורים של אביו, יחד עם העובדה שהוא חי עם סביבה ששימרה סימנים לקיום השואה אבל נמנעה לעסוק בה - בבית הספר שלו יש במרתף שלטים בגרמנית מהתקופה שבית הספר היה מפקדה נאצית, למשל- הינם כר נוח להתפתחות של חרדות ופחדים הקשורים לשואה אצל הילד. 

בעוד שברור ש"התיק" שלקישקה יש על השואה הוא במידה מסוימת תיק ייחודי ואישי שלו, עצם הבחירה בלקרוא לספר "הדור השני" זורק את הקורא לחרדות ותסביכים של דור שלם. עכשו בנוגע למונח של הדור שני- זהו מונח בעייתי , אבל כזה שכמו עם הרבה קלישאות יש בו אמת מסוימת.  בעבר למדתי קורס מאוד מעניין על ייצוג השואה בקולנוע ישראלי. אחד הדיונים שהתפתחו במהלכו היה אם יש דבר כזה בכלל דור שני. המרצה שלי טענה, ובצדק, שנסיון לאפיין חוויה זהה של כל הילדים של ניצולי שואה תחת כותרת אחת הוא שטחי וחוטא למציאות. לא כל הילדים שנולדו לניצולי שואה חשים אותו הדבר כלפי השואה או הוריהם. חלק מההורים נמנעו במכוון להעביר לילדיהם חרדות ופחדים. גם חוויות השואה של ניצולי שואה אינן זהות, והתגובות של כל פרט לחווית זהות אינן זהות, ולא אצל כולם התפתחו סממנים פוסט טראומטיים. אבל העובדה היא שתודעת השואה הונחלה די בהצלחה לציבור שלם בישראל, כך שא/נשים שאפילו אינם בני הדור השני מדווחים על סיוטי ילדות שנאצים באים לקחת אותם. כך שניתן במידה מסוימת לטעון שהחרדות של מישל קישקה הינן במידה מסוימת מאפיינות את כל הישראלים בדור שלו ואולי אפילו בדורות שלאחריו.   

תמה מרכזית בספור של קישקה עולה כאשר הוא כותב "אני לא יודע מה יותר גרוע, השתיקה או הדיבור". כאשר אביו שובר את שתיקתו על קורתיו בשואה, הדבר מעיק ומביך עבור קישקשה. חלק מהסיבה לכך הן הנסיבות שבהן זה קרה, אבל חלק זה בגלל שבמידה מסוימת הוא לא רוצה לדעת. ולגבי החלק הזה, אני יכולה להעיד שזה משהו שמאוד מאפיין את אבא שלי כבן לדור שני. הבאתי את הספר הזה במעין נסיון לעורר דיאלוג איתו על הנושא, מכיוון שישנם כמה קוים מקבילים בין הביוגרפיה של הוריו לאלו של קישקה, ושל הדינמיקה שנוצרה בין דור ההורים לילדים. אבל אני חייבת לציין שהנסיון כשל. הוא לא רוצה לדבר על זה (איתי לפחות), למרות שהוא קרא את הספר.  

לקראת סוף הספר ניתן להגיד שחד משמעית שיש תחושה שכן עדיף לדבר מאשר לשתוק. ישנם שני דימויים מרכזיים בסוף הספר - הראשון מראה שלושה דורות של משפחת קישקשה מתפקעת מצחוק יחד עם הסב/אבא על בדיחות שואה. השני מראה את קישקשה עצמו מתעופף באוויר, קליל לאחר שהוא פרק מליבו את הכתוב בספר. גם עם כל הקושי שבדבר,  יש לדיבור על השואה בספר ערך תרפיוטי. הוא לא פותר לחלוטין את החרדות והתסביכים, אבל הוא כן מאפשר עיבוד מסוים של הארועים והצבתם בקונטקסט אחר. צר לי שסבא שלי מת בגיל צעיר מדי, ולא זכה להגיע למקום שבו אביו של קישקשה נמצא היום. השתיקה המעיקה שקישקה מתאר בחלקו הראשון של הספר עדיין מאפיינת את היחס של אבי לשואה, למרות שדווקא בשנים האחרונות הוא קצת התחיל להביע התעניינות בנושא ויצר קשר עם הצלב האדום כדי לקבל מידע שיש להם (שבעקיפין הוא מידע שנמצא ברישומי הנאצים)  על קורות אביו בשואה. כך שגם אם אביו לא סיפר מה קרה לו, עכשיו לאבי יש יותר מידע ממה שהיה לו מקודם. המידע הזה היה למעשה תמיד זמין, אבל אבי לא העז להתמודד עם הידיעה עד עכשיו. 

על החרדות הקולקטיביות שנמצאות בספר השני קצת יותר קל לדבר, כי זהו אינו ספר אוטוביוגרפי וגם כי החרדות המוצגות בו מוצגות באופן קיצוני וקצת פרודי. גיבור הספר הינו דניאל/דן, מובטל טרי באמצע שנות ה- 40 שלו, בעל לנוגה ואב לנומי (נועם) בן התשע. גם שמו של ספר זה מרמז לאחת החרדות שתוקפות את דן- החרדה משואה סביבתית. אבל לדן המסכן יש לא עלינו מספר חרדות, להלן רשימה חלקית: חרדות מהמצב הבטחוני- הוא משוכנע שהפרויקט ששמו ארץ ישראל לא יישרוד את תקופת חייו, חרדה לבנו נומי שהינו ילד בודד וחולמני, חרדה שאשתו בוגדת בו (שמתברר שלא ממש מבוססת), חרדה מחזרה למירוץ העכברים התאגידי ועוד. דן מתמודד עם החרדות האלה על ידי בניית פנטזיה של הגירה לאלסקה. באלסקה, הוא מאמין, משפחתו תהיה מוגנת מפני ההתחממות הגלובלית, הסכסוך הישראלי הפלסטיני, הסביבה שמוצפת רעלנים וקרינה. ולבנתיים דן נשאב למציאות פנטסטית אחרת, גם היא במידה מסוימת נטולת בעיות מציאותיות- העולם הוירטואלי של ًWorld of Warcraft (אשר נקרא לו בקיצר WOW). בעוד שקישקה בסופו של דבר מתעמת באופן חלקי עם החרדות שלו (הוא עדיין למשל לא מוכן לנסוע עם אבא שלו לאשוויץ, למרות שכולם אומרים לו שהוא צריך לעשות כך מכיוון שאביו לא נהיה יותר צעיר), דן מתמודד עם החרדות שלו באמצעות פנטזיה של בריחה מהן. 

עכשיו, באופן אובייקטיבי אף אחת מהחרדות של דן אינה בלתי הגיונית. הרצון לגונן על הילד שלך- קיים אצל כל הורה. סטרס מהמצב הבטחוני- גם ריאקציה נורמטיבית למדי לחיים בישראל.  דאגה מהמצב הסביבתי המתדרדר של העולם  - משהו שמוכר לכל מי שאי פעם שמע על אל גור. אבל בעוד שאצל רובנו החרדות האלה קיימות ברקע, כמעין זמזום טורדני אבל לא משהו שמשתק אותנו, אצל דן החרדות האלה הופכות לעיקר. וכפי שנרמז בספר, דן הופך אובססיבי לגבי חרדות מסוימות בגלל שיש לו אשליה של יכולת שליטה מסוימת עליהן. הוא הופך אבוססיסבי לנקודות החלודה בלתי נראות על המקרר בגלל שהוא יכול לנסות לנקות אותן. הוא אובסיסבי לגבי מזון מזין ואורגני בגלל שהוא יכול להכין את המזון שלו. אבל אין לו שליטה על קצב התמוססות הקרחונים בים הצפוני. אין לו שליטה לגבי אם איראן תחליט להתחיל במלחמה עם ישראל. הרצון של דן לקחת שליטה על חייו וחוסר היכולת שלו לקבל את זה שיש דברים שאין לו שליטה עליהם, כמו חיי החברה של בנו, הינם המקור לחרדות שלו. חיים באלסקה, נרמז, לא באמת יפתרו לדן את הבעיות, ולכן זוהי לא אופציה ריאלית בעצם. 

מה שמאוד בולט בהצגה המוקצנת של החרדות של דן היא שהחרדות האלה גורמות לו להתנהגות "נשית" קלאסית. הוא הופך לאמא פולנייה שאובססיבית על בישול נקיון וטיפול בילד. ההיפוך המגדרי הזה עוד יותר מוקצן מכיוון שהוא מובטל, ואילו אישתו מבלה יותר מדי זמן בעבודה. דן חש זנוח על ידי אשתו. הוא חושד שהיא מעדיפה לבלות זמן בעבודה במקום איתו ועם בנו- בדיוק כמו כל עקרת בית מתוסכלת מ"מד מן". אני עוד לא סגורה אם ההיפוך המגדרי הזה בא מתפיסה שובניסטית נסתרת של המחבר, או מעמדה ביקורתית של הפוך על הפוך - שהחברה הישראלית מתייחסת לגבר שמביע חרדה כאל מישהו מסורס ונשי, במקום להיות גיבור וחזק כמו שהוא אמור להיות. ייתכן מאוד שהמחבר עצמו לא ממש סגור מאיפה זה מגיע לו. בכלל חרדה היא תכונה שנחשבת באופן קלאסי לנשי. היוונים טבעו את המונח "היסטריה"  מלשון רחם. בימיה הראשונים הפסיכולוגיה ייחסה ניורוטיות בעיקר לנשים. גברים נתפסים בתרבות הפופלרית כיצורים רציונליים ורגועים, ואילו נשים הן אמוציונליות ונוטות להתפרצוית רגשיות. היכולת של ה"גבר החדש" לדבר על תחושות חרדה למעשה נוגדת לאתוס הישראלי של הצבר השתקן, זה שלא מדבר על המלחמה. ב"קצב..." דן מאשים את החרדה שלו על חווית סמים לא נעימה שעבר בהודו, אבל אשתו טוענת שזה סתם תירוץ. הוא כל הזמן היה בחרדה, הוא פשוט לא היה מוכן להודות בכך. שוב, השתיקה סביב הבעיה מחריפה אותה וגורמת לה להכתיב באופן לא מודע את התנהגות הגיבור.

ומה באמת מקומן של הנשים בספרים האלה? איך הן מגיבות לגילויי החרדה של בני זוגן? בשני הספרים הנשים הן הסמן של הנורמליות והשפיות. הן מסוגלות להביע אבחנות מדויקות על החרדות שהגיבורים עצמם אינם מסוגלים להם, בגלל החסמים הרגשיים והפסיכולוגיים שלהם. ההבדל העיקרי הוא, שבעוד שדמוית הנשים ב"הדור השני" הן דמוית תומכות ומכילות, דמויות הנשים ב"קצב.." לא מצליחות לענות על הצרכים הרגשיים של הגיבור. ב"הדור השני" אשתו וגם במידה מסוימת אחותו של המספר מספקות לו מקום בטוח לפרוק את רגשותיו. הן הסלע שלו, המקום היציב שממנו הוא מקבל חיזוק, חום ואהבה. גם אם אשתו לא תמיד מבינה מה עובר על מישל, זה בסדר, כי אף אחד, עם כל הרצון הטוב, האמפטיה והאהבה לא מסוגל להבין מה עובר על בנאדם אחר. אבל גם כשהיא לא מבינה ב- 100%, היא עדיין תומכת. לעומת זאת נוגה, אשתו של המספר ב"קצב..." מפנה לו כתף קרה. התסכול שלה מהבחירה שלה בחיים בורגניים, ממקומה כמפרנסת, רעייה ואם, לא מאפשרים לה לסייע לבעלה בהתמודדותו עם החרדות שלו. כשהוא מחפש הבנה אצל נשים אחרות שנמצאות בחייו - מהיועצת החינוכית, מנערה בת 16 או אמה של הנערה - זהו במובן מסוים תחליף לא אפקטיבי במיוחד למה שהוא מחפש, ולא מוצא אצל אשתו.  

לסיכום -שני הספרים, בדרכם השונה, בוחנים כיצד גברים ישראלים מתמודדים עם חרדות בחייהם. בעוד הספר הראשון, האוטוביוגרפי, מוצא דרך מסוימת להתמודדות עם החרדות דרך עיסוק באמנות (יצירת הספר) או דרכו  של האב לספר את הסיפור שלו כל כך הרבה פעמים שהוא הופך לנרטיב ספרותי מסודר, הספר השני די משאיר את הגיבור שלו במלכוד. החרדות שמתוארות בספרים אלה קשורות בכמה מובנים ל"מצב" הכללי של האומה והעם, כך שהחרדה הינה בו זמנית אישית וקולקטיבית. אצל שניהם יש תיאור אמין של החרדות וההשפעות שלהן על התת מודע של הגיבור, ואצל שניהם נשבר במידה מסוימת טאבו מאצ'ואיסטי של "גברים אינם בוכים". בשניהם מוצג תא משפחתי שסובל מקשיי תפקוד, באופן חלקי בגלל השפעת החרדות על הדינמיקה המשפחתית, אבל בספר השני ישנה השלכה למצב בעייתי בחברה הישראלית כולה, בעוד סיפרו של קישקה נמנע מייחוס השפעה פוסט טראומתית לחברה הישראלית כולה.  שני הספרים גרמו לי לחשוב על נושאים מוכרים בעין רעננה, ובהחלט ששווים קריאה.