מדי פעם קופצים לי הפיוזים בגלל משהו. הפעם זו היתה תגובה של פרופ' נעמי ויינטראוב לכתבה שאליה היא התראיינה ב"הארץ" שעסקה בנושא האינטרסקס. הנה הכתבה עצמה, לצערי את תגובתה של הפרופסור קיימת רק במוסף הארץ שהתפרסם שבוע שעבר. ובכן, כבר בגוף הכתבה עצמה יוצא שפרופ' ויינטראוב היא אישה מתנשאת למדי, שחושבת שרופאים הם אלוהים בקטנה - ברצותם קובעים שהנולד הוא גבר או אישה. אבל למה שאני רוצה להיתפס היא החזרה של פרופסור ויינטראוב על המונח "זהות מינית נשית", שגם מופיעה בתגובתה. באמ'שלי, אין לי מושג מה זה זהות מינית נשית. אין דבר כזה, אלא אם הפרופסור אולי מתכוונת להעדפות תנוחות מסוימות בשעת המשגל. יש זהות מגדרית נשית, ויש זהות מינית הטרוסקסואלית, ויש זהות ביוליגית נשית. כל השלושה לרוב תואמים זה לזה, אבל לפעמים לא. אבל "פליטת הפה" הפרוידיאנית של הפרופסור מעידה דבר מה - שבעולמה, השלושה תמיד תואמים זה לזה. אישה הוא בתור ברירת מחדל הטרו, וקיום איברי מין מסוימים קובעים את ההגדרה העצמית המגדרית שלה. לפעמים בא לי לתלוש את השיער מתיסכול- כאילו 40 שנה של תיאוריה קווירית לא קיימים. אז יש לי חדשות פרופסור יקרה - אני מכירה נשים שיש להן את כל איברי המין הנדרשים, והן עדיין נמשכות לנשים אחרות. וחלקן - שומו שמיים- נמשכות לשני המגדרים. ואני גם מכירה נשים שנולדו בלי שום שחלה אחת, והן עדיין טוענות שהן נשים. ברוכות הבאות למאה ה-21.

אין לי שום מושג למה מאבק של פעילי האינטרסקס אינו מוגדר כחלק ממאבקי הקהילה הגאה, מכיוון שגם אם "הבעיה" שלהם ושלהן נחשבת ביולוגית נטו, גם הם קורבנות של הבינאריות חסר הרחמים של המגדר. כמו הטרנסים, הם סובלים מממסד רפואי שמתנשא עליהם, ומחברה ששופטת אותם לפי איך שהם נראים, ולא איך שהם מרגישים. כמו הומואים סיסייז ולסביות בוצ'ות, הם זוכים לזלזול והדרה חברתית כשהם מפגינים בו זמנית מאפיינים של שני המגדרים. כמו ביסקסואלים וקווירים, הם סובלים מהדרישה ש"א/תה תהיה אומלל/ה אם לא תחליט בין x  ל- y " כאשר מבחינתם ההחלטה היא לוותר על חלק מהותי מהזהות שלהם כאשר הם בוחרים צד.

יש לי חדשות לספר לך פרופ' ויינטראוב היקרה: הילדים של היום לא גדלים לעולם שבו גדלת, נגיד שנות ה-50 או 60. כבר היום יש תנועות בבתי הספר לפתוח בתי ספר גיי פרנדלי. כבר היום יש קבוצות תמיכה ל"בנים ורודים" ולילדים טרסג'נדרים. ילד/ה שייוולד למציאות הזו, שיש בה הרבה נזילות מגדרית, לא יחוש בושה וחסור נוחות כמו בעולם שלך. תני לו או לה להגיד אם הוא הוא או היא. אם תחכו כמה שנים (ולפי מחקרים זהות מגדרית מתבטאת כבר בסביבות גיל 3 או 4) לא יקרה שום דבר. חלק מטוקבקיסטים טענו שחוסר התערבות היא גם סוג של התערבות, זה נכון, אבל כאן מדובר בגיל שבו ההורמונים נכנסים לפעולה - נגיד 10 או 12. עד אז האם זה יהרוג מישהו אם לא תנתחו את הילדים האלה לפני שהם אפילו מסוגלים להגיד מה הם רוצים?

ונגיד שיש 95% אחוזי הצלחה. מה עם ה- 5 % הנותרים? למה הסבל שלהם מוצדק? זה מזכיר לי סיפור שפעם קראתי של אורסולה לה גווין.  בעיר אוטופית, שהכל בה פועל בצורה מושלמת. אין רעבים ואין חולים ואין סבל. אבל מאחורי העולם הזה יש סוד אפל - אדם אחד מאנשי העיר חייב לסבול סבל נוראי- ייסורי מוות ממש - על מנת ששאר תושבי העיר יוכלו לחיות ללא הסבל. אז האם החברה הזו היא באמת חברה כל כך נאורה כמו שהיא מציגה את עצמה? כמובן שלא. לה גווין טוענת שהקרקע המוסרית של העיר הזו רקובה מהיסוד- היא מעין סדום מודרנית. וזה המצב כרגע, שבו מצדיקים את האושר של 95% על חשבון ה-5% שלא מסתדרים עם ההקצאה המגדרית שקיבלו בינקותם.

אין למצב הזה פיתרון פשוט. ההחלטות לכאן או לכאן הן גורליות. אבל אני מצפה מרופאה שתפגין התמצאות קצת יותר חדישה מהתאוריות משנות ה-50 לגבי זהות מגדרית כאשר היא באה לייעץ לזוג הורים לתינוק/ת אינטרסקס. כרגע פועל פרויקט "חושן" בבתי ספר תיכוניים. אולי היעד הבא שצריך לסמן הוא בתי ספר לרפואה. תראו מה שלחץ על ממסד רפואי הביא לאנשי פעילי הטרנסים- לאחרונה בוטל הערך ב DSM שקבע שאנשים שחשים חוסר הלימות מגדרית הינם סובלים מהפרעה אישיותית. בעתיד אולי יזרקו אבחנות כמו אלו של פרופ' וינטראוב לפח הזבל של ההיסטוריה. בעתיד אולי יהיה סלב אינטרסקס כמו שיש היום סלביות טרנסיות כמו לאנה וואשובסקי. הרי לפני כעשור זה לא היה אפילו נתפס.