טוב, עכשיו שסיימתי פרויקט פרילנס עם דדליין מטורף שסחט אותו נפשית,  אפשר לחזור לעדכן את הבלוג.

ונפתח בחדשות משמחות - זכיתי בתחרות! סוף סוף יוצא לי משהו חומרי מכשרון הכתיבה שלי... ועשיו ברצינות, ספרן הלילה הוא אחלה בלוג שעוסק בספרות פנטסטית, נושא שקרוב ללבי. ואם כבר מדברים, הנה רשומה שיושבת במגירת הטיוטות מאז ספטמבר... על כותב פנטזיה/אימה מובחר שלא כ"ך מוכר במחוזותינו.

אני מה/אנשים שקראו את  רוב ספרי סטיבן קינג בין גילאי 12-16, בעקבות לחץ חברתי מתון והתחלה של פיתוח טעם סיפרתי שמעדיף את המוזר והביזארי. אך עם השנים הגעתי לסוג של מיצוי, במיוחד שכאשר נדמה היה שקינג מתחיל לאבד את זה לקראת סוף שנות ה -90/תחילת שנות ה- 2000 (מאז הוא עשה קאמבק  די מוצלח). באותה תקופה גיליתי את ניל גיימן, כך שלא הזדקקתי כל כך לתחליף סטיבן קינג אחר. עד לנקודה שבה ידידה חדשה שלי שיכנעה אותי שכדאי לי לתת לקלייב בארקר צ'אנס נוסף.

בקלייב בארקר נתקלתי לראשונה כאשר נסעתי לחו"ל בגיל 16 ולקחתי את הספר הזה- המארג. הוא התחיל טוב אבל היה ארוך מדי ואני זוכרת שבסוף הוא איכזב אותי (אני כבר לא כ"ך זוכרת על מה בדיוק הוא היה ומה לא מצא חן בעיני) והחלטתי שבארקר לא בשבילי. ידיהו שלי שיכנעה אותי שזה ספר יחסית חלש שלו ושיש לו דברים יותר טובים, והלוותה לי את אוסף הסיפורים, שבמיוחד זכורה לי הנובלה קאבאל.  אכן, מסע השיכונעים של הידידה שלי הצליח, ומאז קראתי מספר ספרים נוספים של בארקר.

מי זה בכלל קלייב בארקר? הנה תקציר קטן שנכתב לפני כשנה על חלק מפועלו של ברקר, לרגל יום הולדתו ה- 59. יחסית לכך שהוא סופר כמעט פורה באותה מידה כמו קינג, מעט מאוד מספריו תורגמו לעברית, ואיני יכולה להעיד על השניים הנוספים שתורגמו כי לא  קראתי אותם. בארקר בדרך כלל משווק כ"סטיבן "קינג הבריטי" שזה נכון במידה מסוימת. שניהם סופרי אימה, שמשלבים מתח פסיכולוגי, עיסוק בעל טבעי וחיבה לדם משפריץ (יש באנגלית את המונח  gore, שלצערי לא קיימת מקבילה בעברית, שמתארת די יפה את הז'אנר). אלא שיש ניאונסים מסוימים, שמפרידים בין בארקר (כשהוא מוצלח יותר, לא בספרים החלשים) לקינג.

ראשית כל ישנה העובדה שבארקר לא סטרייט. זה לא אומר שבארקר לא כותב דמוית סטרייטיות באופן מוצלח, כי הוא כן- לדוגמא אחת הדמוית הכי מפורסמות שלו, הבלש הפרטי הארי ד'אמור (בגילומו של סקוט בקולה, הגירסא המוסרטות) מתאים לקונוונציות הז'אנר הבלשי בחולשה שלו לפאם פאטליות מיסתוריות. אבל זה כן נותן לבארקר  איזו שהיא עודף אמפטיה לנשים, שזו נקודה בעיתית לעתים אצל קינג. בעוד אצל קינג החברות הגברית היא תמיד הערך העליון (גם כשאשה מצטרפת אליו, כמו ב"מגדל האפל" ו"זה"), לבארקר נדמה לי יש יותר הזדהות רגשית עם נשים. אני חושבת שיש לקינג דמויות נשיות חזקות ומעניינות, אבל  אם הן מופיעות לצד דמוית ראשיות של גברים הן באופן יחסי פחות מורכבות כשמשווים אותם לדמוית הגברים. רק כאשר קינג מתמקד בדמוית נשיות, כמו  ב"קארי" "רוז מאדר" "דולורס קאליבורן " או "המשחקים של ג'רלד" הנשים תופשות נפח רב מימדי. בגלל זה חלק מהדמוית הנשיות הכי מוצלחות של קינג הן ילדות/נערות, מכיוון שהן עדיין די זהות לבנים (הילדות שלו כמעט תמיד הן טומבויס). בכלל, הנשים אצל קינג לפעמים מתפקדות כגברים ב"דראג" - יש דגש על המאפיינים ה"גבריים" שלהן כגון יכולות פיזיות גבוהות או חוסר רגישות- כמו סוזאנה ב"המגדל האפל", או לחלופין האחות המטורפת ב"מיזרי". לעומת זאת הנשים של בארקר קפריזיות לעיתים, יש להן חולשות אבל גם אישיות מאוד חזקה, ובאופן כללי הן יודעות יותר מהגברים ולעיתים קרובות אחראיות לפתרון בעיות. בתוך חלק מספריו של בארקר המסר שבא בין השורות הינו האמונה בכוח הנשי לרפא או באינטואיציה הנשית להציל את העולם. הקיצר אני חושבת שהנשים של בארקר מצד אחד יותר פגיעות מאלה של קינג ומצד שני יותר ייחודיות. שניהם בדרכם סופרים פמניסטים, אבל אצל בארקר הפמינזם יותר מורכב ורב צדדי.

 חוץ מזה, בחלק של ספריו של בארקר באמת יש מקום נרחב לזהות קווירית/הומואית, זהות שכמעט לא באה לידי  ביטוי אצל קינג, ובמידה שכן זה בדרך כלל נורא סטריאוטיפי. בספר sacrament יש גיבור הומו, שזה מאוד נדיר בספרי פנטזיה, וחלק מהתמה של הספר היא כיצד הגיבור לומד להתחבר לעולם ודרך זה לומד משהו על עצמו- כלומר גילוי הזהות המינית מוצג בספר כחלק מהתפתחות רוחנית/מיסטית  שהגיבור חייב לעבור על מנת להתבגר.  יש לי תחושה שהספר מכיל הרבה מרכיבים אוטוביוגרפיים.

בספר "Imajica מוצגת דמות שאינה גבר או אישה אלה משהו בינהם (שגם יש לה סוג של קסם שהופך אותה להתגלמות המאווים של האדם הצופה בה). סיפור האהבה התרקם בינו/ה לגיבור הוא אחד מהנוגעים ביותר ללב שקראתי. בהקשר של הספר הזה הפמניזם והקווירית מתחברים לכדי מסר אחד - הגבר ה"סטרייט" לומד להכיל בתוכו את החלק הנשי שבו, בעוד שהנשיות מוצגת ספר ככוח שהורס היררכיות מדכאות ובורא עולם חדש.  בסיפור קצר נוף של בארקר שקארתי, גנגסטר שובניסט ואלים מקבל את השיעור של חייו, במהלכו הוא לומד מה זה להיות אשה- שוב עיסוק בזהות מגדרית נזילה והבנה של נשיות. אני לא חושבת שקינג מסוגל לכתוב סיפור כזה, אם כי הבן שלו הכניס משהו קצת דומה בקומיקס "locke and key:grindhouse " .

אני חייבת לסייג את המלצתי שבארקר בעיקר מוכר בזכות ספרים/סרטים כמו סדרת Hellraiser , אבל שאני אישית פחות מתחחברת אליהם.יש לו ספרים שהדגש הוא יותר על אימה ופחות על פנטזיה ויש לו ספרים שלהפך, ואני מעדיפה את הסוג השני.

הדבר השני שמבדיל בינו לבין קינג הוא שלדעתי בארקר מביא לעיתים טוויסטים עלילתיים בלתי צפויים, בעוד שקינג מעדיף בדרך כלל להביא עלילה לסיומה בדו קרב בין הטובים לרעים. שוב, זה לא אומר שקינג לא מוכשר - לפעמים הכיף בנסיעה הוא הנוף בדרך ולא בהכרח היעד הסופי, אבל אני חושבת שחוסר הוודאות הזה אצל בארקר מוסיף אלמנט של הפתעה בספריו. עוד מישהו שנמנע מהעימות המסורתי בין הטוב לרע בסיום הינו ניל גיימן, סתם בתור דוגמא לסופר יותר מוכר שכותב באותה צורה.

הנה דוגמא לפרק מסדרת טלוויזיה שבארקר כתב, במהלכו מתרחשת תפנית לא צפויה מראש. ערכי ההפקה האייטיזים לא משהו, אבל אם תתעלמו מהם זה אחלה סיפור שלוקח את קלישאת "הבית הרדוף" לכיוון חדש ומצחיק.

 בארקר כותב גם ספרי ילדים, והוא אייר בעצמו את הספר The Thief of Always סיפור על ילד המוצא בית שבו תקופת החגים כל הזמן. (כמו שאצלנו אומרים - כל יום פורים). אבל כמו בקורליין של גיימן, מה שנראה כמו דיל מוצלח ביותר בא עם תג מחיר גבוהה... יש לספר גם גירסת קומיקס, אותה קראתי. לא הכי מקורי בעולם אבל מהנה מאוד.

באופן כללי, אני חושבת שנכון לעכשיו אימג'קה הוא הספר הכי אוהב עלי שכתב בארקר. ייתכן שאשנה את דעתי בעתיד אבל יש מצב שלא. זה ספר שבניגוד לתדמית של בארקר כפסמיסט חובב אופל מחביא בתוכו רומנטיקה גדולה מהחיים, מהסוג של ביירון ולא מהסוג של לבבות שוקולד. העולם שבארקר ברא גורם לך להצטער שאי אפשר לבקר בו באמת. יש לו מסר על כוחה של האהבה, הצורך בתיקון לחטאים, ועוד כל מיני מסרים חיוביים שמוצגים בצורה לא דביקה. ויש לו גם כמה נבלים באמת מפחידים, כי אנחנו בכל זאת מדברים פה על בארקר.