כמו כל מי שאי פעם צפה בסדרת/סרט נעורים קלאסי יודע, מוזיקאים וספורטאים שייכים לשני מגזרים נפרדים שרק לעיתים רחוקות מתערבבים זה בזה. אך כמו שריקוד הולך יפה  עם מוזיקה, כך גם ספורט - התנועות הרפטטיביות ותחושת התנועה מסתדרת, ולכן יש מספר קליפים המתרחשים על רקע פעילות ספורטיבית. הנה דוגמאות לכמה מהם.

קודם כל, אציג את האהבה המוזיקלית החדשה שלי. קוראים לה קלייר בושר, קנדית צעירה עם קול מעט ילדותי. היא נשמעת כמו ילדת האהבה בין קיילי מיינוג לאפקס טווין - או בקיצור קצת כמו ביורק בגרסה פופית. היא גם הבמאית של כל הקליפים שלה, ובכולם יש עיסוק בדימוי הנשי. כאן נכנסת גריימס למעוזי הטסטוסטרון - פוטבול אמריקני ותחרויות אופנעי שטח - ויש משהו חתרני באיך שהיא מציבה את עצמה מול הגופות הגבריים העירומים. בהזדמנות אציג קליפים נוספים שלה, כי לדעתי היא אמנית ממש מיוחדת.

 אם נמשיך במגמה האלקטרונית, אז כמובן שצריך להביא את אייר בקליפ המוכר הזה

 את הקליפ הזה ראיתי לראשונה בבלוג של פפילון, למרות שהכרתי את השיר מקודם חשבתי לציין קרדיט. לא ממש עושה חשק לחורף אנגלי ומעלה טראומות נשכחות משלי של ריצות מסביב לפארק סאקר פחות או יותר באותו גיל. וסחטיין לאלו שעושים גלגלונים, משהו שאני בחיים לא הייתי מצליחה.  

עוד אחת מהלהקה האוסטרלית הזאת, הפעם עם מתאמנים בקרקס -לא בדיוק ספורט אבל עדיין עונה להגדרה של הפגנת יכולות פיזיות. כפי שניתן לראות, הזמר ממוצא אינדונזי דוקא

אני כבר מלא זמן מחפשת תירוץ להעלות את הקליפ הזה. אני מאוד אוהבת את הקונצפט החזותי שלו. אוקיי הוא לא ממש ספורטיבי אבל זה הבלוג שלי. חוץ מזה חרבות זה מגניב, ושני חרבות מעוקלות מזכירות לי דריזט מסדרת האלף האפל.  

 כאן תחרות הספורט משמש בעצם אלגוריה למלחמה גרעינית. הפעם הטניס הוא במשחק זוגות.

שוב תירוץ קלוש למדי להביא להקה אהובה - יש פה דקה בערך של פעליות ספורטבית והשאר הופך למסע הזוי למדי. אבל זה מהאלבום החדש של גריזלי בר, שעוד לא התייחסתי אליו.

אחד השירים הכי טובים על ספורט, אי פעם . הוא מצליח לתאר את ההשקעה הרגשית של הקהל בספורטאי "שלהם" , את ההתרגשות והאכזבה שספורט גורם לצופים ולספורטאים. אפילו פדלאה כמוני מעריכה את זה. 

והנה שיר שמבחינה נושאית - בחור שמפסיד מול הקהל הביתי שלו - מאוד דומה. רק בלי קליפ. שוב הדצמבריסטים, שהם אגב מעריצים ענקיים של מוריסיי כך שיש מצב שהדמיון לא מקרי..

והשיר שסוגר את הרשימה הזאת חוזר שוב לדיכוטמיה שציינתי בהתחלה- ומתאר את הקנאה של חננה מצוי בוככבי האתלטיקה הפופולריים בבית הספר/מכללה.