The Shady Shadow Show

כן

החל מהשבוע הקרוב זה מה שאני הולך להיות.

זה לא שלילי כמו שזה נשמע, האמת שזה הרבה יותר נוצץ ואם לא הייתי שואף לשמור באופן טוטלי על האנונימיות שלי,

הייתי מראה לכם כמה שזה נוצץ.

למעשה, אני הולך לעשות סוג של couch surfing בתקופה הקרובה. לחיות עם תיק, מברשת שיניים, מגבת, כמה בגדים להחלפה.

ולהיות סוג של יהודי נודד, בלי כתובת רשמית.

זה מפחיד.

וזה מרגש אותי.

ואני מת שזה יתחיל כבר ואני מת מפחד.

לא סיפרתי למשפחה שלי שזה מה שאני עושה. אני לא מספר לחברים.

רק לאחי הגדול, ואולי 3-4 חברים שהם שותפים למקצוע ולדרך שבה בחרתי.

אני לא יכול לספר לאמא ולאבא שעזבתי את הדירה ואני עכשיו סוג של נווד. זה ידאיג אותם ואז הם ילחיצו אותי וזה יחליש אותי מנטלית.

אז התחלתי להיפטר מדברים שאני לא זקוק להם, שימו לב קוראים יקרים :

1. ערימות של ספרים שלא קראתי ולא אקרא, או שכן קראתי - למה אני שומר את זה? מעטים הספרים שאני באמת רוצה זמינים 24/7.
2. קלסרים מהלימודים שלי - מדובר על 3 קלסרים עבים מפוצצים ועוד 4 קלסרים בינוניים, חוברות לימוד. למה? מדירה לדירה זה עובר איתי.
3. ערכת מגן. כן כן עם המסיכה והמזרק והכל. כשעזבתי את בית הוריי כנראה היתה לי סיבה לגיטימית (חרדה) לקחת את זה לחיים העצמאיים.
4. בגדים שאני לא לובש ולא אלבש ורק לראות אותם עושה לי רע, חולצות ישנות ומכוערות. בגד = מצב רוח, ככה גיליתי. לא טוב - לתרום.
5. שידה שאני לא זקוק לה יותר, אמא צבעה אותה בלבן וחידשה אותה למשהו יפה, לצערי אין לי צורך ברכוש הזה.
6. קישוטים לחדר שאחותי הגדולה עשתה לי. את זה כאב לי לזרוק האמת אבל אני לא יכול לקחת איתי ואני לא יכול להחזיר לה בגלל החשאיות.
7. שני אוהלי קמפינג - למה לעזאזל אני צריך שניים כאלה אני בקושי יוצא מתל אביב?!
8. מדי ב' כולל פליז צבאי סופר מחמם. מה אעשה עם זה? מי קורא לי למילואים? וגם במילואים אני גם ככה על אזרחי.
9. גיטרה ישנה, הראשונה שלי, שאני לא מנגן בה בכלל. מסרתי אותה לידידה, גיטרה אחרת תימסר לחבר טוב אחר לאחסון.

ים של זכרונות ושיט מיותר שאני לא זקוק לו ולא אזדקק לו, יש משהו מאוד משחרר בלהיפטר מכל החומר והרכוש הזה. זה תופס מקום במוח! לא רק בחדר. זה כמו אבק על אדן החלון זה כמו שטח אחסון באייפון - זה קיים וזה תופס מקום בנפש ובנשמה. מקום אפור, חבוי - אבל בכל זאת מקום.

לשחרר את זה = זה לשחרר את עצמי. אני רק מדמיין לחיות 3-4 חודשים בתנועה ובצמצום כזה, שמה שאני צריך יש לי ומה שיש לי זה מה שאני צריך.

בלי רכוש מיותר, נוסטלגיות, אגרנות, וכל המסביב.

וואו. איזה חופש.

אז כן אני הולך להיות סוג של הומלס, סוג של נווד, ואני מפחד מזה אבל גם מחכה לזה, אני יודע שזה לבחור במשהו מאוד לא שגרתי אבל אם הייתם יודעים למה אני עושה את זה - אני בטוח שכל אחד בעולם היה אומר לי ללכת על זה בלי לחשוב פעמיים.

בקצה השני של הפחד נמצאת הצלחה.

15/10/2018  02:43

אני מוכרח להאמין לעצמי כשאני אומר לעצמי שאני אוהב אותי. אני צריך לדעת שזה באמת נכון. יש שקרים שאפילו אני לא מצליח לספר לעצמי, אז אני באמת חייב שזה יהיה נכון.

המכות שקיבלתי זה לא בגללי, זה בגלל שככה הם קיבלו. הצעקות, הקללות, ההשפלות שעברתי זה בגלל שככה הם מכירים, זה לא קשור לעצמיות שלי, זה לא שייך בכלל לשום דבר שעשיתי או אמרתי או הייתי או שאני היום עכשיו.

אני טוב, אני אהוב, אני רצוי ואני טוב מספיק מעצם הקיימות שלי. אני לא צריך להוכיח את זה, אני לא צריך להיאבק על זה, לא צריך להצדיק את זה.

מגיע לי מה שמגיע לכל אחד.

העולם המודרני. הוא קצת מודרני מדי, אם אתם שואלים אותי. אני בן 33. כשהייתי בן 8 האינטרנט עשה קולות של חרקירי בכל פעם שמישהו ניסה להתחבר.

וכן, היה צריך להתחבר, ליטרלי לעשות פעולה כדי להיכנס למרחב האינטרנטי. והיינו מתחברים אז לשעה מקסימום ויוצאים, כי זה היה מחייב לפי דקות וגם כי...זה היה תופס את הטלפון הקווי של הבית, שחוץ ממכתבים בדואר וצעקות מהמרפסת בקומה השלישית - היו צורת התקשורת היחידה.

אני עדיין זוכר את ההלם שאחז בי כשהגיע המודם בכבלים, שזה אומר: האינטרנט רץ ומחובר כל היום, ועדיין אפשר לדבר בטלפון.

הניתוק הזה בין המרחב הוירטואלי לחיים האמיתיים בעולם הפיזי - הלך לאיבוד, והאנושות הלכה לאיבוד ביחד איתו, איפשהו בסביבות 2010. העיסוק האינסופי בתשומת לב של אנשים אחרים, הצורך ב"לייק" או בתגובה, בסימן חיים - לא מוריד מהאנושיות שלנו - הוא רק מדגיש כמה אנחנו אנושיים וזקוקים לסביבה, לתחושת משפחתיות, להקה, קהילה, תקראו איך שתקראו... אנחנו לא בנויים לשבת כל היום עם הנייד שלנו בתוך החדר, ואז באוטובוס, ואז בפאב.

המכשיר הזה מצפצף ורוטט כל היום, פאק זה כמו לגדל תינוק. כל חצי שעה הוא רוצה שאני ארים אותו ואתייחס אליו. זה פסיכי. נהוגע לחלק את התקופות שעברו על כדור הארץ והאנושות. יש תקופת האבן, ואחרי זה עידן הברזל, ואז עידן הפלסטיק. אני חושב לתקופה הזו יקראו - עידן הסחות הדעת. או עידן הניידים.

מה שקורה בעיסוק האינסופי הזה ב: דעות של אחרים עליי, האם אני מצטלם/ת מספיק טוב, האם החיים שלי מעניינים אותם, האם הדעות שלי מקובלות עליהם, מה קורה במקום אחר ופיספסתי, איך החיים של אנשים אחרים נוצצים יותר וכיפיים יותר... תוצר לוואי של הדבר הזה הוא אובדן האישיות. העיסוק המוגבר בחיצוני, בעולם החיצון, גורם לטשטוש ואובדן הפנימי. 

איך אפשר להכיר את עצמך באמת כשאתה כל היוםן מסתכל על סרטונים בטיקטוק? איזה משמעות יש למשהו בכלל כשזה כל מה שממלא את קירות הבית הפנימי שלך? לכל דור יש את הבולשיט שלו - אבל אל תגידו לי שזה מה שאמרו עליי כשאני הייתי צעיר יותר. כי זה לא נכון. כשאני הייתי ילד - המבוגרים היו מבוגרים, היו להם עבודות וסידורים לעשות, והילדים שיחקו. היה צריך עוד מישהו כדי לשחק, כי המחשבים היו קקה וכמה זמן אתה יכול להיות תקוע על אותו משחק, זה נמאס מתישהו.

היום אני רואה שגם הילדים וגם המבוגרים תקועים בהסחות דעת, כל אחד לפי העשור שלו. בני 30 ומעלה על הפייסבוק, בני 20 באינסטה, והילדים בטיקטוק. כל 10 שנים מגיע איזה משהו אחר שכולם פשוט נתקעים עליו, ואני מוכן להתערב על כסף שהדבר הבא הוא מציאות וירטואלית לכולם.

מתבגרים היום באינסטה - אני בספק אם הם יודעים מה זה ישראבלוג או מה זה בלוג בכלל (לא בלוג בישול, לא בלוג ביוטי - אלא פאקין יומן אישי אינטרנטי). משהו רקוב, ואני לא יודע לשים את האצבע בדיוק על מה רקוב, אבל משהו מרגיש לי לא תקין במצב הנוכחי של כדור הארץ בכל מה שנוגע לבריחה אספיסטית 24/7 למסך ולמרחב הוירטואלי ולשליטה האדירה וההשפעה העצומה שיש לאפליקציות האלה על מצב הרוח שלנו וההתנהגות שלנו.

ודווקא בגלל זה, יותר מתמיד, צריכים מקום כמו ישראבלוג.

כשאני חוזר לכתוב פה, אני מקבל את עצמי במתנה. חלקים שלמי מהאופי שלי ומהאישיות שלי מונצחים פה, ולפעמים זה כל כך חשוב לשלוח יד ולהגיע אליהם. בין אם זה לקרוא משהו שכתבתי כשהייתי בן 16, או סתם לשבת מול מסך העריכה הזה. מסך העריכה הפשוט הזה, בלי טיפת תחכום טכנולוגי או גרפיקה נוצצת - הוא מוציא ממני את כל מה שיש לי לשפוך על הדף בלי לעצור בכלל. כמו קיר לבן, ואני יכול לקחת טוש אדום ופשוט לרוץ בכל החדר ולקשקש.

בשבוע האחרון שלחתי הודעה ל-6 בלוגרים ובלוגריות מהתקופה שהייתי בתיכון וישראבלוג ה-מקום של המאגניבים. לא יודע למה זה כל כך חזק ממני, אבל בא לי גם לתת להם את עצמם במתנה. להזכיר להם שהמקום הזה קיים, שהבלוג שלהם קיים, שהם יכולים לשפוך פה כל מה שמתחשק להם בלי גבולות. שהם יכולים להתחבר מחדש אל עצמם, אל מי שהם באמת, לא מי שהחיים עשו מהם. ועכשיו ראיתי שאחת מהם כתבה פוסט חדש.

אני לא נכנס (ואוי ואבוי לך אם את קוראת את זה עכשיו) כי אני נותן לה פרטיות, וזה גם מה שאני רוצה לקבל. הבלוג הזה יישאר אנונימי, כי זה הערך שלו. אם יש משהו שאני לא יכול לכתוב פה - אז זה כמו פייסבוק מבחינתי.

היו שלום. תתחברו למי שאתם באמת, לא למי שהחיים עשו מכם.

אני אוהב להסתובב פה ולמצוא חלקים ישנים שלי.

אני אוהב להיזכר בבנות שאהבתי ובאיך שהייתי מרוסק מזה טוטלית.

משהו בכתיבה הישנה שלי מפעם מזכיר לי מאוד את מי שאני היום, בהסתכלות.

ומצד שני, משהו פה יכול להציל אותי.

אני כבר לא בן 16. עברו מאז הימים הזוהרים של ישראבלוג 15 שנים.

בגיל 33 האפור מאיים להשתלט. על המרכז. על עצם החיים.

החלומות של גיל 16 לא דומים לרשימת המטלות של גיל 33.

העוצמות שהיו בי קיימות בי גם היום, אבל מוחבאות עמוק, לצערי.

העולם הבוגר והקר והציני, של הטיקטוק והעוקבים באינסטגרם, 

של השכר דירה בתל אביב והמעמדות הסטוציו אקונומיים.

בועת ההגנה של הבית (שאפשר להתווכח על זה בתכלס)

כבר לא מספקת כלום (וגם מה שהיא סיפקה היה הרבה פעם לא טוב)

זה אני 

חשוף

מול העולם.

אבל לראשונה בחיי, בגיל 33, אני מרגיש שאני רוצה לחיות, שיש לי עתיד ותקווה ורצון ואופק.

אבל באמת. אני מרגיש שאני מסוגל. אני מסתכל על מי שהייתי פה, ואני שמח בשביל ההוא, הישן.

ובמקביל אני יודע שההוא הישן, מסתכל עליי עכשיו וחושב לעצמו: וואו, לא חשבתי שזה אפשרי כל כך.

הצבעים מחכים לי. הצבעים מחכים גם לך אם את אתה קוראים את זה עכשיו - העולם יכול להיות טוב יותר ממה שתוכלו לדמיין. אבל צריך להחזיק חזק בסיבובים שלו.