העולם המודרני. הוא קצת מודרני מדי, אם אתם שואלים אותי. אני בן 33. כשהייתי בן 8 האינטרנט עשה קולות של חרקירי בכל פעם שמישהו ניסה להתחבר.
וכן, היה צריך להתחבר, ליטרלי לעשות פעולה כדי להיכנס למרחב האינטרנטי. והיינו מתחברים אז לשעה מקסימום ויוצאים, כי זה היה מחייב לפי דקות וגם כי...זה היה תופס את הטלפון הקווי של הבית, שחוץ ממכתבים בדואר וצעקות מהמרפסת בקומה השלישית - היו צורת התקשורת היחידה.
אני עדיין זוכר את ההלם שאחז בי כשהגיע המודם בכבלים, שזה אומר: האינטרנט רץ ומחובר כל היום, ועדיין אפשר לדבר בטלפון.
הניתוק הזה בין המרחב הוירטואלי לחיים האמיתיים בעולם הפיזי - הלך לאיבוד, והאנושות הלכה לאיבוד ביחד איתו, איפשהו בסביבות 2010. העיסוק האינסופי בתשומת לב של אנשים אחרים, הצורך ב"לייק" או בתגובה, בסימן חיים - לא מוריד מהאנושיות שלנו - הוא רק מדגיש כמה אנחנו אנושיים וזקוקים לסביבה, לתחושת משפחתיות, להקה, קהילה, תקראו איך שתקראו... אנחנו לא בנויים לשבת כל היום עם הנייד שלנו בתוך החדר, ואז באוטובוס, ואז בפאב.
המכשיר הזה מצפצף ורוטט כל היום, פאק זה כמו לגדל תינוק. כל חצי שעה הוא רוצה שאני ארים אותו ואתייחס אליו. זה פסיכי. נהוגע לחלק את התקופות שעברו על כדור הארץ והאנושות. יש תקופת האבן, ואחרי זה עידן הברזל, ואז עידן הפלסטיק. אני חושב לתקופה הזו יקראו - עידן הסחות הדעת. או עידן הניידים.
מה שקורה בעיסוק האינסופי הזה ב: דעות של אחרים עליי, האם אני מצטלם/ת מספיק טוב, האם החיים שלי מעניינים אותם, האם הדעות שלי מקובלות עליהם, מה קורה במקום אחר ופיספסתי, איך החיים של אנשים אחרים נוצצים יותר וכיפיים יותר... תוצר לוואי של הדבר הזה הוא אובדן האישיות. העיסוק המוגבר בחיצוני, בעולם החיצון, גורם לטשטוש ואובדן הפנימי.
איך אפשר להכיר את עצמך באמת כשאתה כל היוםן מסתכל על סרטונים בטיקטוק? איזה משמעות יש למשהו בכלל כשזה כל מה שממלא את קירות הבית הפנימי שלך? לכל דור יש את הבולשיט שלו - אבל אל תגידו לי שזה מה שאמרו עליי כשאני הייתי צעיר יותר. כי זה לא נכון. כשאני הייתי ילד - המבוגרים היו מבוגרים, היו להם עבודות וסידורים לעשות, והילדים שיחקו. היה צריך עוד מישהו כדי לשחק, כי המחשבים היו קקה וכמה זמן אתה יכול להיות תקוע על אותו משחק, זה נמאס מתישהו.
היום אני רואה שגם הילדים וגם המבוגרים תקועים בהסחות דעת, כל אחד לפי העשור שלו. בני 30 ומעלה על הפייסבוק, בני 20 באינסטה, והילדים בטיקטוק. כל 10 שנים מגיע איזה משהו אחר שכולם פשוט נתקעים עליו, ואני מוכן להתערב על כסף שהדבר הבא הוא מציאות וירטואלית לכולם.
מתבגרים היום באינסטה - אני בספק אם הם יודעים מה זה ישראבלוג או מה זה בלוג בכלל (לא בלוג בישול, לא בלוג ביוטי - אלא פאקין יומן אישי אינטרנטי). משהו רקוב, ואני לא יודע לשים את האצבע בדיוק על מה רקוב, אבל משהו מרגיש לי לא תקין במצב הנוכחי של כדור הארץ בכל מה שנוגע לבריחה אספיסטית 24/7 למסך ולמרחב הוירטואלי ולשליטה האדירה וההשפעה העצומה שיש לאפליקציות האלה על מצב הרוח שלנו וההתנהגות שלנו.
ודווקא בגלל זה, יותר מתמיד, צריכים מקום כמו ישראבלוג.
כשאני חוזר לכתוב פה, אני מקבל את עצמי במתנה. חלקים שלמי מהאופי שלי ומהאישיות שלי מונצחים פה, ולפעמים זה כל כך חשוב לשלוח יד ולהגיע אליהם. בין אם זה לקרוא משהו שכתבתי כשהייתי בן 16, או סתם לשבת מול מסך העריכה הזה. מסך העריכה הפשוט הזה, בלי טיפת תחכום טכנולוגי או גרפיקה נוצצת - הוא מוציא ממני את כל מה שיש לי לשפוך על הדף בלי לעצור בכלל. כמו קיר לבן, ואני יכול לקחת טוש אדום ופשוט לרוץ בכל החדר ולקשקש.
בשבוע האחרון שלחתי הודעה ל-6 בלוגרים ובלוגריות מהתקופה שהייתי בתיכון וישראבלוג ה-מקום של המאגניבים. לא יודע למה זה כל כך חזק ממני, אבל בא לי גם לתת להם את עצמם במתנה. להזכיר להם שהמקום הזה קיים, שהבלוג שלהם קיים, שהם יכולים לשפוך פה כל מה שמתחשק להם בלי גבולות. שהם יכולים להתחבר מחדש אל עצמם, אל מי שהם באמת, לא מי שהחיים עשו מהם. ועכשיו ראיתי שאחת מהם כתבה פוסט חדש.
אני לא נכנס (ואוי ואבוי לך אם את קוראת את זה עכשיו) כי אני נותן לה פרטיות, וזה גם מה שאני רוצה לקבל. הבלוג הזה יישאר אנונימי, כי זה הערך שלו. אם יש משהו שאני לא יכול לכתוב פה - אז זה כמו פייסבוק מבחינתי.
היו שלום. תתחברו למי שאתם באמת, לא למי שהחיים עשו מכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shady shadow