אני אוהב להסתובב פה ולמצוא חלקים ישנים שלי.
אני אוהב להיזכר בבנות שאהבתי ובאיך שהייתי מרוסק מזה טוטלית.
משהו בכתיבה הישנה שלי מפעם מזכיר לי מאוד את מי שאני היום, בהסתכלות.
ומצד שני, משהו פה יכול להציל אותי.
אני כבר לא בן 16. עברו מאז הימים הזוהרים של ישראבלוג 15 שנים.
בגיל 33 האפור מאיים להשתלט. על המרכז. על עצם החיים.
החלומות של גיל 16 לא דומים לרשימת המטלות של גיל 33.
העוצמות שהיו בי קיימות בי גם היום, אבל מוחבאות עמוק, לצערי.
העולם הבוגר והקר והציני, של הטיקטוק והעוקבים באינסטגרם,
של השכר דירה בתל אביב והמעמדות הסטוציו אקונומיים.
בועת ההגנה של הבית (שאפשר להתווכח על זה בתכלס)
כבר לא מספקת כלום (וגם מה שהיא סיפקה היה הרבה פעם לא טוב)
זה אני
חשוף
מול העולם.
אבל לראשונה בחיי, בגיל 33, אני מרגיש שאני רוצה לחיות, שיש לי עתיד ותקווה ורצון ואופק.
אבל באמת. אני מרגיש שאני מסוגל. אני מסתכל על מי שהייתי פה, ואני שמח בשביל ההוא, הישן.
ובמקביל אני יודע שההוא הישן, מסתכל עליי עכשיו וחושב לעצמו: וואו, לא חשבתי שזה אפשרי כל כך.
הצבעים מחכים לי. הצבעים מחכים גם לך אם את אתה קוראים את זה עכשיו - העולם יכול להיות טוב יותר ממה שתוכלו לדמיין. אבל צריך להחזיק חזק בסיבובים שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
shady shadow