אני כועסת שכל הדברים קורים לי

אין ספור של פוטנציאל שלא מתממש

מתממש אחרי מאבק עיקש בכל מה שמעכב אותי

בקבלה והכלה של רבדים מיותרים

ים אנרגיה לצלול לתוכה אפס אחוזי סיכוי גבוהה

אז בסוף זה נגמר בפייסל ובנקסט הקטן הזה שאני מעבירה כשכבר נמאס לי לעבוד

בחורה עמוקה זה רדוד מישהי שאפשר להעביר איתה חיים זו כבר לא אני

יש לי סרטים על קללות ומילים מתחכמות

מערכת יחסים מעורערת עם שפות ומילים

מה החיבור האנושי עשה לי או מה אני עוללתי לעצמי

עשו אותי אילמת, חירשת לפיזיקה החברתית שלכם

לא לרחם על עצמי כמו מנטרה חוזרת

נסיעות ליליות זה רק אני והחרדות

כמה כבר אפשר לאכול את עצמי מחדש

מירוץ שלא נגמר להשתפר כבר. לנצח את עצמי

אני לא רוצה לבחור אני לא רוצה להתמקד

איפה הוא לעזאזל, האישיות המזדיינת שתכיל את כל מה שיש לי להביא לעולם

למה אני צריכה לפזר חלקים ממני במקומות שלא רוצים להשאר?

כמה כבר אפשר לסיים לבד את הערב עם עצמך והביניים, כל מה שהשארת שיקיף אותך רק "לבנתיים"

אני כועסת שהכל קורה לי

ואני לא צריכה פסיכואנליזה זו רק תקופת ביניים 

שהאדמה תרעד כבר ומשהו יזיז את הזמן קדימה

מישהו הצית לי את הלב לא מזמן

זה היה משגע, מערבולת תחושות של תשוקה

העברתי ימים במשרד מחייכת בלי סיבה וכל ציניות אפשרית התקלפה ממני

סיימתי את זה קצת בשיא, כשהבנתי שאם אני באמת הולכת על זה זה צריך להיות אחרת הפעם

הוא לא שם, ואת האמת שגם אני

אני לא מרגישה שפספסתי הפעם, כבר הייתי כל כך מוכנה לתחושת הפספוס הזו.

אני שמחה שפיתחתי אנטיגוניזם ושאני רוצה בן.ת זוג קצת יציבים ומלאי עולם פנימי משל עצמם ואני לא ממש רוצה להתפשר על משהו שלא מרגיש לי שלם

אבל בכל זאת, עולות בי השאלות מדוע בחרתי כל כך מהר?

הרי ולא הרגשתי ככה מעולם הוא עשה לי להרגיש טוב

ואז הבנתי שאולי הוא לא רוצה להבין, שהחיבור הזה נועד בלי להבין בלי רצון לקרוא את המפה

ולא הבנתי איך אפשר להרגיש, בלי להבין

עד שזה נגמר ועכשיו אני חושבת שאני גם לא רוצה להבין יותר.

בסוף כל המטרה של זה היא שאין מטרה

ובסך הכל אני רק צריכה להיות טובה, לא להפסיק עם זה

טובה מול המחשבות, הלב, המוסר והחופש

גם קצת מול אלוהים כי עכשיו כבר הבנתי, שאני רוצה לעוף עם האין סוף שלי

חגגתי את יום ההולדת שלי כמו נסיכה

קל לי בלב עכשיו

יש לי אהבה לתת

מזל טוב לי

בכל פעם כשהם נפגשים הוא מספר לה כמה טוב קורה לו בחיים

בדקדקנות רוסית חוצפנית הוא מסדר את כל החלקים, מכין את המשטח

זה פזאל מנוטרל, שק של זכרונות מפרי יצירתו של האלטר אגו הישן

הוא גרסאת קיץ 2017 מוכן ומזומן לכל תרחיש בדו שיח המביך

הוא יודע מה עומד מאחורי כל מפגש גם אם דבק במחשבת סרק שהובילה אותו לתובנה מסבכת למדי

הוא מרגיש איך הגברת מתבלבלת

היא איננה בטוחה, היא אינה קיימת בדו שיח

ולו מותר להתפזר, לנהוג בהרפתקנות עם שותפה מסוחררת ומנהיג מכווץ

הוא מציג לה אסטרגיות לחימה, מקומות תוססים שצבעו את החלקים

הוא מבקש ממנה לברור, לתייג, להשחיז את גלגלי הרגש שלה ולפעול עבורו עוד פעם אחת נוספת,

הניעמי את פצעיו המחלימים,

ענגי גברת מבולבלת את הרגע הזמני, זה שישכח מיד לאחר טריקת הדלת

ספרי כיצד המסעות שלך הובילו הצלחותייך, כמה טובים היו החיים כלפייך

הוא יזקוף "חומר טוב גילגלתי במהלך השנים, עשוי מרדנות צורת ישבן גרנדיוזי לא מסופק"

מביטים בעיניים ופוגשים בכנות הלב, הגוף מתכווץ

מיד אחריו חיוך שעדיין מרגיש

יטיח בפניה כמה הכאיבה לו כמה הייתה עוצמתית

ממתין להתכווצות מבטה, להתקפלות הארעית בכדי לסיים את החליבה התקופתית

הדלת תטרק בחיוך מזויף לשמור על הסדר הטוב

יעברו ימים ללב, הרי הם עדיין מסונכרנים כשמדובר ברגשות

הוא בדיוק יזכר שלא הספיק לחבר איזו פינה שבדיוק עכשיו מיצה

וישאל,

"היי, מה שלומך?

מה קורה עם המזל? את עדיין מצטיינת?

אולי תוכלי להיות שם בכיאילו רק לעוד פעם נוספת, כדי שאזכר מדוע אמרת לי ללכת"

ואני יודעת שלא מדובר במדוע "אמרת לי ללכת" 

אני יודעת שאתה ממתין בכל פעם, שאגיד לך לקראת סיום "אני עדיין אוהבת אותך" ואתה תשיב לחיוב, וכשתחבק אותי ממש ליד הדלת 

הלבבות שלנו יקפצו לתחתונים והשפתיים יתכווצו שחלילה לא יפגשו

ומיד לאחר שאטרוק את הדלת,

כל הסיבות כמו רכבת הרים של זכרונות ופצעים פתוחים ירחפו בין מחשבותיי

וכל המפגש הזה יסומן כחרטה, כמשהו שאני החדשה כבר לא עושה

מדוע עלי להמשיך לאהוב אותך? האם נגזר עלי לאהוב מכבוד השנים? החוויות, הרגעים, אבני הדרך בהם השתלבת?

במה זה מועיל לי? האם רק ביום שאצליח לסכם, לקפל אותך ביד סימטרית מדויקת לתוך ארגז של זכרונות, שאריות ממי שהייתי

רק אז, אצליח להודות שאינני אוהבת אותך יותר.

אני לא מוכנה להודות, שאינני מרגישה כיצד אכבוש את העולם ואפזר מתנות ושמחת הנצחון עמך, מי שלא תהיה היום

לפעמים אני מתעקשת בעצמי, מדמיינת שאני במציאות החדשה שלי ואתה בסך הכל התגנבת כדי לשאוב קצת ממני

מסרבת להודות שבתוכי צומחת בעיה, תחושות מעורבות כלפי אדם מיותר

לא חלק מהנוף המתורגל , דמות בנאלית עם רכיבים של משמעות נידחת, כזו שאני כבר אינני מטפחת

לא רוצה לפגוש בקיר בין הלב לתרגיל, הרי זה משחק ילדים עלינו לבדוק איפה נשארו "חיים"

איפה מותר כאן לעבד את האדמה, משחקים בחפיפה מאוחרת "הנה ילדים שלב ב' הגיע"

יש לכלוך שצריך לנקות, בועות של רגש, כפתורי הפעלה את כולם יש למצות

מהר בסקירה פשוטה התנהלות מחשבתית מביכה

דפוסי הגנה בינונניים לאני החדשה

השאלה אם אני עדיין אוהבת אותך לא רלוונטית, השאלה היא מדוע הסכמתי לאהוב אותך?

וכשהתשובה איננה מספקת היום, יתרת החוב היא נתונים זמניים.

סוגרת שנה רווקה מזה חמש שנים

כשהחיים לוחצים אותך לפינה, כשכל תחושה טובה מתגמדת אל מול המציאות שמאיימת עלייך

הברירה הטבעית נקטעת

גם יצר ההישרדות שמוכיח את שפיותך מפסיק לבעוט, כל אזכור למחשבה צלולה מתרחק מהתודעה שלך בצעדי ענק

לא הייתי קוראת לזה להשתגע כי מה שמקבל את מלוא דיוק המחשבה היא בעצם המציאות הקשה שנקלעת אליה, הייתי בשקיפות מלאה איתה עד שלא נותר לי מקום.

המח שלי עבד שעות נוספות על מה הדבר הכי גרוע שעלול לקרות בעקבות סיטואציה לא טובה שהייתי בה

סיטואציות שהיו ניתנות לשליטתי וכפופות לאיזון הרגשי שלי, חדלו מלהיות כאלה.

הפחד הנורא ממה שעלול לקרות בכל רגע בחיים שלי אפילו ברגעים שבהם השגרה הטובה הייתה נוכחת, החריב הכל.

הפחדים כילו כל חלקה טובה באישיות שלי

לא היה זה הבידוד החברתי שהתריע, אלא המחשבה על הלב שלי

על הרגעים שבהם ידעתי לאהוב, ובאמרי "לאהוב" אני מתכוונת לכל דבר שהרגשתי בו אהבה.

יצורים אנושיים שריגשו אותי וסחפו אותי לעולמות אחרים, צלילי מוזיקה שהרעידו אותי והובילו אותי להחלטות/תובנות הטובות שלקחתי בחיי.

רגעים בהם הייתי פשוט אני, ללא כל הפחדים והטירוף

שהלב שלי היה שלם ופעל בהרמוניה מוחלטת עם המציאות.

אני מבינה שטעיתי

הלב שלי לא צריך לפעול בהרמוניה עם המציאות, הוא חלק מהמציאות שלי

הוא חלק ממי שאני והזלזול הכל כך שורשי ברגעים שבהם הרגשתי הפכו אותי לאדם מיוסר

החלק הכי קשה בהחלמה שלי בימים האלה, הוא לקבל את העובדה שטעיתי המון ולעיתים בזכותן (בהשתלשלות מאוחרת) גם הצלחתי הכי בחיים שלי.

וזו עדות עבורי שאני אהיה בסדר, מן אסמכתא כזאת שעוד לא איבדתי את עצמי לגמרי

שאני עדיין טובה, שיש לי עוד הרבה חיים בתוך הלב שהחבאתי מאחורי יותר מדי חומות חזקות ומוצקות

קליפות שהפחדים שלי הנחילו בתוכי ואטמו אותי עכשיו מתקלפות בעבודה קשה, לא במלחמה ולא באגרסיביות

בהתעוררות

אני עדיין ישנה בקרוב עוד אתעורר,

אלכסיה