היום נשברתי אחרי הרבה זמן שזה לא קרה

כל התקוות שהיו לי לקראת פתרון הבעיות שלי בחיים התנפצו לי בפנים

הודעתי במשרד שאני מתפטרת ונסעתי אל עבר הצוק שלי

הפעם חשבתי שזה סופי

שאני ארים רגל על הגז ובמהירות שיא אצלול לתוך הסוף שלי

שהכל יגמר שכל הכאב הזה פשוט יפסיק

שהשנה הארורה הזאת תתכלה שכל מי שפגע בי יעלם מהתודעה כי כבר לא תהיה תודעה

אקורד סיום מנצח לילדה הכי מעורערת שאי פעם הכרתי והיא אני

ילדה. זו מי שאני. תינוקת חסרת מעצורים עם יצר הישרדות מהפכני

המחשבה על אמא שלי שניה לפני גרמה לי לפרסס ולחזור למשרד בבושת פנים

הגוף שלי לא איחר להגיב והתנפצתי מבפנים הקאתי בהיסטריה

זו הפעם הראשונה מאז גיל 14 שאני חווה התקף אובדנות והגוף שולח את אותותיו

כבר חשבתי שניצחתי את זה, שהפסקתי להתקרבן שאני קרובה לאושר שיש לי על מה להשען וזו אני

נוכחתי לגלות שהפעם אני לא נשענת על אף אחד כי אין, אין לי ולו אדם אחד שאני יכולה להגיד שיהיה שם בשבילי בעת משבר באמת

שילחם עבורי את המלחמות שלי

אני לבד הפעם כמו שאף פעם לא הייתי 

מוקפת ביצר הישרדות אנושי ולו טיפה אחת של רצון לחיות

אני לא יודעת איך אשרוד את השבוע הזה שלא נדבר על איך אשרוד בכלל.

כבר חשבתי שהתברכתי שזכיתי במי שאני, שכל המעלות שלי שוות את המלחמות האלה, שוות את החיים

שוות את האושר הנכסף שנראה שלעולם לא יבוא לבקר בהיכל שלי

כואב לי שככל שאני מתבגרת אני הופכת להיות האדם שהכי פגע בי, שאני דומה לו יותר ויותר שהנשמה שלו מתחלחלת בתוך הורידים שלי

אני כואבת את הכאב שלי ושלו, מרגישה איך הוא בוער בתוכי מפזר רעל בכל מחשבה טובה שאי פעם הייתה לי

הלוואי שהוא ימות כבר כדי שתהיה לי סיבה מספיק טובה להתאושש מזה

אני במשרד עכשיו ואני לא מבינה למה אני עדיין כאן

למה אני במקום הזה שמוציא אותי מדעתי, שמלמד אותי להצליח וברגע שאני הכי קרובה להצלחה הוא מכסח לי את כל השורשים שכבר חשבתי שנטעתי

זו לא החרדת נטישה שהאבא הארור והמקולל שלי הטמיע בי, זו המציאות האכזרית שנקלעתי אליה והפעם גם אסור לשתף

אני מטומטמת ופחדנית

אני מטומטמת שלא דאגתי אף פעם שתהיה לי קרקע יציבה לברוח אליה בעיתות משבר, אני מטומטמת ששרפתי את כל הגשרים שיכולתי לנוע בהם כשטיפה רע לי

אני פחדנית שלא קפצתי היום, שחשבתי על הלב של אמא שבמשך שנים לא הצליחה להתעלות על עצמה ולחשוב גם על הלב שלי כשראתה מהצד את כל מה שאבא עושה לי

אני אוהבת את המשפחה שיש לי אבל הם לעולם לא יבינו כמה זה נורא להיות אני

תמיד אהיה הכי יפה מסודרת ומדהימה על הדף

אבל מבפנים תינוקת שזועקת לעזרה שלא בטוח שאפשר כבר להציל

אני לא יכולה להרשות לעצמי להתחבר לאנשים

לצלול רגשית עם מישהו נוסף, להתערבל עד שהלב כבר מתפוצץ

לכאוב פיזית לשנוא חיצונית

להקיא את המציאות

להבין איפה טעיתי לחזור שוב לנקודת ההתחלה

לאסוף את השברים ולנסות שוב

ולמי כבר יש כוח?

למי יש כוח להסביר למה אני רוצה להרים ידיים

להשאיר את כל הבלבול הפחדים והשריטות פזורים כמו בזירת רצח בבית שלי

במי שאני

אין לי כוח לנקות, אין לי רצון לאפס את המערכת שוב כדי שאני אאמין בעצמי כמו שהאמנתי קודם

הייתי צריכה למות במשבר הראשון כדי לא לחוות את המשבר ה30009 בכזה ייאוש

פאק אני שונאת את עצמי היום ואני מצטערת בשביל כל מי שאני חשובה לו שהוא צריך לאכול גם את החלק הזה שבי בכל פעם כשקשה לי.

אני מצטערת שאני כזאת לוזרית לפעמים

איך מתגברים על הפחד שמגיע אחרי סערה עוצמתית של אושר?

המחשבות שמתגנבות בדיוק כשהרשתי לעצמי לחייך עד שכאבו לי הלחיים

"זה אמיתי?"

"זה באמת קורה?"

נגעתי בקיר של ההצלחה שלי, עכשיו רק נותר לעבור אותו

וזה לא פשוט כשאת נושאת משא כבד ומדובר בחומה הכי גבוהה שנתקלתי בה

זה לשחרר את הכל, להשאיר את המשא הכבד, את השאלות והפחדים, את ההגיון שמזמן איבד מהרציונאליות שבו בצד

להניח את האהבה הישנה מאחור ולא להתקרב אליה ליותר

להמשיך הלאה מכל מי שהייתי וכל מי שחשבתי שאהיה

זהו זה, זה קורה הכל באמת קורה 

דמעות של אושר זולגות מהשעות המוקדמות של הבוקר, תפילות והודיה מתגנבות בנבכי ליבי בכל רגע שבו ניתן לשקוט

כמעט ניצחתי

עכשיו נשאר לא לפחד מאהבה ואני הכי קרובה לשלמות.

אני מאושרת

התחלתי טיפול לכלל הבעיות ההורמונאליות שפרצו לי השנה

עברתי בימים האחרונים שינויים פיזיים קיצוניים שהשפיעו לי על המצב רוח באופן אירוני למדי הסתובבתי כמו אישה הריונית הורמונאלית עם חשקים מוזרים ורגשות מתחלפים

ביום שישי ניקיתי באופן יסודי את הדירה חוץ מהחדר שלי מה שהותיר אותי משועממת ומבולבלת, גזרתי לעצמי את השיער ממש כמו בגיל 15

דווקא יצא מגניב וכולם מחמיאים לי שזה שינוי מרענן ויפה

הבנתי בשבת האחרונה שאני נרגעת, שלא הוויד או הבזקי המוזות בלילות או המיניות שלי הם התרופה הבלעדית לכל הרגשות העוצמתיים שמערערים אותי

אלא אני, שרק לי היכולת לעשות את השינוי ולסיים את הפרק הזה בעצמי

שנים שאני נכנעת להרס ההעצמי שלי מתרצת בחיים הקשים שעברתי ובנסיונות הבלתי הגיוניים שצלחתי בכל פעם מחדש כמו שורדת אמיתית

נראה שהבנתי שנמאס לי להתקרבן ולהשען על קירות כל הזמן

טעמתי חופש ואוויר בחצי שנה האחרונה שלימדו אותי שהחופש האמיתי שלי הוא השחרור מההרס

ההבנה המאוד פשוטה שיש להפריד בין העיקר לתפל ובין המציאות לרגשות שלי

אני רוצה להיות טובה יותר, אני רוצה להשיג את הדברים שהרגשות שלי חושקים בהם אבל אני רוצה גם לחיות 

את מה שקורה, ולהנות ממה שקורה גם אם יש קשיים בדרך

נמאס לי למלא את עצמי בכל מני שסתומים ארעיים בכל פעם שאני טיפה חופרת בעצמי יותר מדי כיאילו אני לא מסוגלת להכיל את התובנות שלי עצמי (!)

ההתעסקות במה חושבים עלי כל הזמן, אני פוגשת את זה בכל תחום בחיים שלי

לכדי פרטים של איך אני גומרת והאם הם יודעים שאני בכלל לא חושבת לפעמים רק מרגישה ונעה על פי הרגש

כן, אני רוצה אהבה שוב

אני רוצה לדאוג למישהו ושהוא ידאג לי, אני רוצה להיות נאהבת ולא הנחשקת התורנית זו שהיא פשוט סקס שקשה לוותר עליו אז נתקעים

אני רוצה למצוא זמן קבוע ליצירה ולימוד, אני רוצה לוחות זמנים של חיים כי כנראה שזה הדבר היחידי שיעזור לי לעלות מדרגה ולשחרר מכל ההרגלים המגונים שלי

אני רוצה שהאנשים היקרים לי באמת יהיו גאים בי גם בלי הטייטל של הקרירייה שלי, שיסתכלו עלי ויגידו "עשתה את זה, הפכה למאושרת"

אולי הטיפול ההורמונאלי הזה הוא כל מה שהייתי צריכה כדי להרגע, כדי לשחרר 

יהיה בסדר בסוף