אולי אני לא יודעת להחזיק שיחות חולין, ויש בי המון פגמים של ילדה שדרסו אותה יותר מדי פעמים

אבל לעולם לא רציתי שיכאב לך כמו שהכאבת לי בהזדמנות הראשונה שאפשרתי לך מאז שנפרדנו

לא תכננתי שכל מה שיצא ממני יהיה איזה שד קטן שנשאר מאז, מהחיים הקודמים שלי מאני שהתאמצתי כל כך לשכוח

לא רציתי להכנע לטריגרים שהיו שם לכל אורך הזמן כמו אותות שמספרים לי שאני נמצאת בסיטואציה שהיא לא טובה לי

וזה לא בגלל שאני חלשה ממך, ואתה בכלל לא פונקציה במשוואה של מה שאני מרגישה 

אבל פתאום הכל כאב כמו שריטה ממושכת ואיטית, כמו דפיקה מתאמצת כמו להיות הכי מיותרת בחדר

פאק כמה שהחיים שלנו מעוותים

לחיות עם מישהו להכניס אותו לבשר שלך למחשבות למי שאת ואז לנתק הכל כמו להתעורר ממכונות הנשמה

כמו נרקומן בדימוס בחדר עם יותר מדי אפשרויות

כבר לא עובד עלי אבל עדיין מכרסם את מה שעוד אפשר ללעוס ולזקק 

לא התמונות עם הבחורה בהודו ולא הריקנות שלך שרפו אותי אלא בעיקר החלל הריק שנותר מאז שנגמר

כמו תזכורת לזה שנתלש ממני חלק והוא לא ישוב חזרה בדיוק בגלל שלך אין שום כלום יותר

לך תזדיין, לך תתמלא מכלום

לא צריכה את האסמכתא של מי שדאג במשך תקופה ארוכה מהחיים שלי לגרום לי להרגיש שאני מיותרת

אז מה אם אתה חלק ממני, אתה לא אדם טוב

וסוף סוף הבנתי את זה

מינוס

הכל מוביל אל נקודת ההתחלה בסוף
ההתחלה מובילה אל נקודות המפתח
זהו לא מרחב אלא בסך הכל חלק מהשתלשלות זרימה
אני לא יודעת אם זו דרכו של קבלת הטוב
או דרכו של עולם הוא קבלת הטוב
אני משתדלת לא להשאב למשחק הזה, הבחירה בלהטיב כאורך חיים היא חזקה ונצמדת לכל הרצף הקיומי

לכן במקרים בהם "נכשלתי" בתחושת כשלון התבוסתנות כילתה את הכל.

היום אני רק מחדדת את החוויה
מפחדת מדברים בצורה חזקה יותר כי זה פניו של החלש שרוצה להתחזק

אבל זו אני עכשיו, מסתכלת לפחד בעיניים ומפחדת בכל פעם קצת פחות
"ככה זה מרגיש" לרסק לעצמך את כל החומות שבנית

חומות טריות וחומות עתיקות יומין ממקומות שרק רצית לשכוח וכמה התאמצת לברוח
על כל פעם ששרף לך הלב וצרחת אל השמיים

גם כשלא היית הקורבן גם כשבסך הכל עברת ליד, הרגשת והמשכת ללכת

הכי כואבים הם הרגעים בהם ראית את כל הטוב שבך, שעמדת מול נשמתך וחיבקת את האורות באהבה

ובכל זאת נכנעת במהירות לא אופיינית לך לכל מה שרע, כל מחשבה פוגענית דורסנית שהרסת בידיעה והשלמה מזוייפת

היית ביד אחת עם הטוב והאלוהים וביד השניה ליטפת לעצמך את האיברים, דחפת ושלפת קסמים לאן שרק אפשר רק שהדרך תאבד את הדרך

רק כדי לבדוק כמה אש את יכולה לשחרר

כל זה נפתח ונסגר בקצב מדויק לאזניים שלך ושל הרוח, בשורה!
כזו שתשאר לעוד זמנים רבים

أمير

אמרת לי שהעולם הוא נצחי ולא שלנו, סיפרת לי על מסעות ההפלגה שלך בים המחשבות

הכל הוא מסע נצחי אל עבר האמת

בכל עצירה נאספת לה קבוצה של רמזים ולעיתים ערמה של אכזבות

אכזבות מנסרות, משחיטות

ייאוש שנערם בצד הדרך וידיים מושכות קדימה ואחורה

רק אני האחד, היודע כה חלש

אמרת לי אמת הענקת לי שלך למרות שחשבת שאתה מזייף כמו שאתה תמיד מפקפק באמת של הכל

לשחרר ממך כאב כמו לשחרר אהבת אמת למרות שלא הספקנו לאהוב באמת

לשחרר את החיבור לוותר על עצמנו בשביל עוד מסע, עבור עוד תובנה

עוד פוש אחרון למרות ששנינו יודעים שהוא לעולם לא יהיה האחרון כי אין סוף ליצירה

בכל קיים הטוב אל מול הרע

ואנחנו לא יודעים דבר באמת

הותרת אותי מעורערת, מרגישה כיאילו איבדתי לפרק זמן לא ידוע את אהבת חיי

וזמן ההמתנה לא יכול להכנס למשבצת, שהקסם היחידי שאולי ישיב אותך אלי יהיה להתקדם ולשחרר

כי אני יודעת שאת האור שלך אראה בכל מי שאפגוש בדרך כמו שאני רואה עכשיו

זה נצחי!

גם כשאפסיק לחשוב על ההילה האלוקית שבקעה בין צעדייך, השוויונית

כמה שאתה יפה נסיך העולמות, אלאדין של המאה ה21 מרחף בין הדיסונס מחלק מציאות לאנשים עצובים

אין בי כאב עכשיו כי טוב לי

ואני מאמינה בך למרות שלא הספקתי להגיד לך את זה במבט עיניים נטול אינטרסים

אני יודעת שאתה שומע את המילים שלי גם אם לעולם לא תקרא אותם

עד לתיקון הבא