מחשבה מתגנבת בין מקטע למקטע

תפנית בעלילה מוצעת על מגש של כסף בכל פעם שרק ארצה עניין, לפעמים אני מתפתה ו"חוטפת" אותה מן המגש.

אך למדתי שכשבוחרים בקסם יש לכך מחיר, וכשבוחרים ב"לעניין" את המציאות לרוב יש מחיר כבד שצריך לשלם

אבל זה לא בגלל שפעם היה צריך לשלם אלא כי המציאות היום לא מאפשרת דבר ללא תמורה

זה מן מעגל אנרגיה שעבר המון השתלשלות עד לכשהיגיע להגיון שאופף אותו היום

נשאלת השאלה, האם זה מה שאני מבקשת? האם זה מה שקורה רק לי?

ככל הנראה שלא.

אבל ככל הנראה שכן, כי המחשבה שאני חושבת היא אמנם יכולה להיות זהה למחשבה של אדם אחר אך היא איננה בעלת אותה השקפה.

הבהירות אל המציאות מגיעה אלי כשאני מודעת יותר וחושבת על כל הצדדים שלי אל מול הסביבה ולשם שינוי לא רק אל מולי בלבד.

אני מצליחה בסיטואציות מורכבות כשאני מוותרת על האגו שלי ובוחרת בלב שלי בהגיון ולא בהגיון בלב.

זה מן מדיטציה במצבים מורכבים של מודעות ותרגול והפרדה בין רגשות אשר משתקפים ממצבים ולא הפיכת המצב לרגשות.

יש סיכוי שניצחתי, אז למה אני עדיין אוהבת ומתגעגעת?

הייתי רוצה לחוות את לילות הקיץ במושבה שוב באווירת החופש הנסתר

זכרונות על תחתוני סבתא ומצעים נקיים 

חלונות פתוחים לרווחה, מאוורר שמזכיר זכרונות של אחרים מסתובב

אור ירח ופנס רחוב מאירים בין הרשתות

אני מאזינה למוזיקה שפותחת לי את הלב, מדליקה סיגריה ונשענת על הקיר המקושט 

יד רושמת במחברת מאויירת ראש וגוף מתנדנדים עם הקצב של הלב

לפעמים אני קצת בוכה ולפעמים קצת צוחקת ועדיין אני אפילו מאושרת

בלבד הזה דווקא הייתי ביחד, אני והלב שהפכנו לאחת למשהו מיוחד

החלונות בחדר של חסרת האחריות שלי אירחו על מסילותיהם הרבה נפשות פועלות

כולם רצו להתחבר עם מי שהייתה הכי מחוברת 

הלוואי שהייתי אמיצה

עיניים עצובות מאחורי חיוך נבוך, טון גבוהה שבורח כשנעלם האוויר, ראש מורד, ניחוח סיגריות מן האצבעות ואצבעות משוטטות תמיד כשמפחיד אל כיוון השפתיים, משחקים בשיער בכל פעם שמישהו נכנס לחדר, גמגום חד מאולץ ולא כאחד

אני נפרדת היום מכל אלו, אני שולחת אותם הישר אל בטן ההיסטוריה

אני מתחילה מחדש כמו שתמיד רציתי

וגם כשמפחיד אני זוכרת שלא באמת מפחיד

שהכל בסדר

-

אתמול הייתי חולה העברתי יום שלם בלהעלם למי שמצריך ממני מחשבה ונותרתי ריקה מקופלת בשמיכה ישנה על הספה בסלון.

סביבי הבלאגן בבית בשיאו, מאז שאני לא עושה סטוצים אין לי שום רצון לארח אף אחד גם לא את החברים.

ומשום מה השותף שלי זורם איתי על כל העניין, כיאילו לקחתי לעצמי חודש הפסקה מהחיים, לחשב מסלול מחדש לנסות להבין איפה טעיתי בדרך שהגעתי לכאן.

הרי כשעברתי לתל אביב הייתי באמת משוחררת לראשונה. היה משהו בריח הזה של האוויר בתקופה הראשונה שפשוט השכיח את כל הכאב.

גם כשהייתי לחוצה כלכלית וגם כשממש לא נראתי כמו שאני נראת היום (הייתי בשיא המשקל שלי) הייתי חזקה נורא.

לא פחדתי מהכאב כי הוא היה כל כך עמוק בתוכי שלא פחדתי מכל חוויה חדשה ורק רציתי לנסות את כולן כדי להרגיש שיש לי עוד סיבות לחיות בעולם הזה גם אם זה בלעדיו.

אבל אז הגיעו האנשים האלה שהכרתי כאן, שריגשו אותי ברמות שלא הצלחתי להסביר לעצמי.

פתחו אותי חזרה אל מי שאני ובעצם הכריזו עלי את הכותרת שהכי פחדתי ממנה בעולם "מחפשת" אז חיפשתי מבלי להגיד שאני מחפשת, הסתתרתי מאחורי ה"כאב של הפרידה" כשניסיתי הכל מתוך הכל בזמן שבעצם, הייתי צריכה לחפש את עצמי כי לא נותר ממני כלום.

זה היה לי מסובך מדי ככה שמיד שהתחלתי להנות מהחוויה ולהפסיק לחשוב עליה מהצד השלישי בכדי לנטר, כבר נהיה לי מסובך ועצוב והפסקתי להנות.

הלילות שהתלבשתי הכי נכון, כיאילו מישהו בכלל חושב על "לנצוץ" בחיים האלה כיאילו יש דבר כזה בכלל רק בכדי שמישהו יגיע ויגיד לי שיש בי משהו מיוחד

הזיוף הלא מזויף היה להיות מי שאני רוצה להיות ולא לאפשר לזרם האנרגטי לסחוף אותי לאן שהוא לא רצה

לא הגדרתי מטרות ובעצם זה כשכבל פעם שהתעוררתי מהסרט שאכלתי על החיים שלי, כבר הייתי בתוך סיטואציה שחששתי להכנס אליה.

ולמה כל זה בעצם? כל זה כי הבנתי שהמחשבה שלי היא מקולקלת.

היא עצלנית כזאת.

ז"א, מתירנית, עייפה, מיואשת

וכשהמחשבה שלי היא כזו היא לא ממנפת את עצמה בשום סיטואציה גם אם כל הכלים הנכונים לצמוח היו קיימים בקרקע מההתחלה, במילים יותר פשוטות- כל הרעיון שהייתי בהתחלה חדשה בעצם אומר שהייתי בפתח חיובי אבל לא מינפתי את זה למקומות שרציתי כי לא איפשרתי לעצמי בראש לראות את זה ככה

אז היום נגמר

יאללה ביי לכל הזיוני מח שהיו עד עכשיו, אני הולכת לעשות מלא כיף מעכשיו :)

משהו בתוכי עומד להתרסק אין לאן לברוח גם לא מטוס צניחה

אני מגלה אמת שהוסתרה על ידי מיטב המסכות שניתנות בגלגל חיים אחד

אני מרגישה את שורשי המהות מתנערים בעת כאב ואת צמחיתם ההישרדותית, שמצמיחה עיוות נוסף

אך הגלגל מתגלגל בין החיות לבין ההישרדות

לא היה משהו מיוחד בלהיות אישה חולמת, כאשר בכל פעם התעקשו לנתק אותי מהחלום אותו חלמתי לחיים, הכל נזל אל תוך עולם של אמת משעממת.

לא הכשלונות ופרצוף תבוסתני היו אלו שהרעידו אותי מלוותר

לא האתגר והרדיפה אחר החלום השתקפו בבואה שראיתי

אלא המציאות שהתעקשה לעמוד על מפתני

התדפקה על פתחיי בכוח עד שלא יכולתי לשאת את הקריאה

ועכשיו תקליט עצוב מתנגן מתובל בכינורות מחודדים, מנגינה שחודרת לחלל צר ומעושן

אני והמציאות החזקנו ידיים וקדנו לשלום,

יד מושתת; יד תבוסתנית והיטולית לוחצת

חיוך נקי בטעם כישלון בניחוח מתוק שלחתי אל המציאות, כזה שלא קיבלה מאף מבולבל אף פעם

שתי דמויות זרות פוגשות בעצמן ברגע אחד

מברכות ומתאחדות לנשימה רחבה יותר

אחריה שוב הכל מתכווץ ונהיה מלוח

היה כדאי לי להפרד בגעגוע בכדי להרגיע את הפחד שיבוא מיד אחר כך

הפחד מלהתאחד ולהתקלף

הפחד מלהיות ולהרגיש