הניחי לי 

הפסיקי את מציקה לי כל כך

את תמיד מגיעה כשאני כבר ממש עייפה

כשאני לא יכולה לקבל את העולם ואת מה שיש לו להציע

כשאני כבר ממש מתחננת לכבות את האורות ולהרדם

אז מגיעה ומנדנדת אותי בחוזקה כשאת קטנה ומרדנית

תוקפת אותי לעלות על הרכבת כשהרגל על גז

ואני נרדמת אני קורסת אני שוחה עם הרמוניית המהירות שיש לרכבת להציע ובסוף מתרסקת

לפעמים הבלימה היא מהירה ורותחת

ולפעמים עוד אפשר לחמוק מהאסון

הניחי לי בבקשה לכי לך

שחררי את חבלייך תני לי לנסות

אני אמצא את הכוח שלי

אני לא מפחדת להגמר

להתמוסס אל תוך כל זה

להתאדות מהקיום

להשחיט ציר זמן

לפחד מלא לפחד

מהפחד שנגמר

שהכל הכל שוחרר

ורק נשארה אני ואני בכלל לא כבר לא יכולה

היא גמורה

וקצת רטובה כי היא זקוקה לאיזו משאלה

שיגעו בה ויפרקו לקצת

שתרגיש שיש בה עוד טוב

נגמר לאלכס

היא עלובה

אני יודעת שהוא חושב עלי כמעט כמו שאני חשבתי עליו, אני גם יודעת שיש לו מישהי חדשה ושקצת טוב לו 

וזה לא כואב כמו שזה מעצבן- שכל האנשים הבינוניים בחיי מקבלים את הכל מהר ומדויק

ואילו אני מחכה ומחכה שיגיע כבר משהו מטורף ורק אז אני נרגעת

הדבר האחרון שאני צריכה בחיים שלי זו מערכת יחסים, כי קל לקחת אותי כמובן מאליו אני נותנת את הירח ומקבלת מגב וסמרטוט להעביר בסלון בסוף היום

יש בזה משהו מאוד מטמטם בזה שהדשא של השכן ירוק יותר

הוא קיבל את הדירה שהייתה של שנינו במחיר בדיחה - כי אני וויתרתי 

הוא קיבל את הפטיפון שהביא לי ליום ההולדת שלי - כי אני וויתרתי

הוא קיבל מערכת יחסים חצי שנה אחרי הפרידה - כי הוא כזה, מחפש לסתום את החורים שהשארתי לו וזה מבאס! כי ציפיתי ממנו ליותר אבל העיקר שטוב לו למלך הבינוניות שהיה מלך חיי העיקר שהוא מאושר והוא מפסיק לטנף עלי מאחורי הגב

אני קיבלתי אנשים עצובים עם תשוקה שלא קיימת באנשים כמוהו ליותר מדי לילות

עכשיו יש לי שקט בלילות ואף אחד לא מגיע לחבק אותי חיבוק טיפשי כזה של אנשים ריקים

המחשבה שלי התחילה להפתח אחרי המשבר וזה קורה רק עכשיו לקח לי חצי שנה להגיע לעמדה הזאת של "אוקי מותק, מה הלאה?"

חצי שנה שסתמתי חורים בעיר הזאת בכל הזדמנות שניתנה לי ועכשיו ההזדמנויות הפסיקו להגיע

אני בתהליך טוב אני משתדלת לעמוד בטיפול שאני הולכת אליו ולהשקיע בעצמי יותר בין היתר להעלות פוסטים כאלה למקום הזה אף על פי שהכתיבה שלי כאן היא בערך -8 בסולם היכולות שלי כי אולי קצת נמאס לי לללכת מסביב ולהתחיל ל'תכלס' את חיי

לכתוב יומן ולא את נבכי נשמתי שצריכה קצת לנוח מכל החפירה בה עם כפית מברזל

הפסקתי לספר לאנשים מה אני עושה בחיים, סגרתי את העבודה שלי בקופסא שאני לא מדברת עליה עם אף אחד גם לא עם המשפחה.

ברגע שעשיתי את זה הכל התחיל להיות הרבה יותר בסדר כי אין את הגשר הזה בין העבודה לחיים שלי בחוץ ונשאר לי הרבה יותר אוויר לנשימה

מעבר לזה שאני יודעת כמה זה מרתיח לפגוש מישהי בגילי שעושה את מה שאני עושה ומרוויחה את מה שאני מרוויחה זה מאוד מאוד מעצבן ואני יודעת שזה עצבן גם אותו.

"אז מה הלאה מותק?"

לאהוב את עצמי יותר, להמשיך לרדת במשקל, להמשיך להאמין באהבה בכל רמ"ח איבריי להתאמץ חזק מאוד ולהאמין

להתמקד בעיקר

להתמקד במה שעושה לי טוב ומה נכון לי ולדעת להגיד "לא"

להפסיק להגיד שהאג'נדה שלי בחיים היא "אני עושה מה שטוב לי אני לא מכניסה את עצמי לסיטואציות שלא טוב לי בהן" כי זה כל כך נדוש ולא אמיתי כמו העובדה שים המלח הוא לא באמת ים.

להפסיק לזייף בשביל שיהיה לי טוב כי זה מעגל ממש ילדותי וצורת התנהגות שאני חייבת לשחרר ממני בהקדם

אז כן, יש לי המון ביקורת כלפי עצמי אבל יש לי גם הרבה הערכה אני חושבת שצלחתי את המשבר הזה.

או לפחות את רובו

ואני כבר לא מתגעגעת אני פשוט קצת בודדה שם בלב

תודה שאתם פה אגב אחרי כל השנים האלה כאן

משהו בתוכי נעול ולא מצליח לצאת

לעיתים אני מצליחה לזהות מה זה שם מתחבא ומאיים להתפוצץ אבל ברגע שקו המחשבה מצית את התודעה, הכל מתפוגג והרכבת שלי נעצרת.

אני מתקרבת בצעדים קטנים אל עבר מודעות פנימית איתנה יותר והמאזניים מתנדנדות 

אנשים מדברים על אמונה כעל דרך אגב, מגדירים עצמם כמאמינים בכל פעם שניתן להצהיר בפרהסיה

חולי האגו רוצים להדביק ואנחנו רצים להדבק

אני נאבקת כמו במלחמת גרילות על הרצון להאמין והם מדביקים את כולם בוירוס ה"מאמין המזויף" מדברים על דת כמו על הגיון ומפלספים מנטרות רק כדי לקבל כותרת למשנתם

זה עולם של זייפני אמונה ואנחנו נדבקים בפטרייה הזאת בכל פעם שהיא מקבלת מספיק מזון לתפוח לנו בבטן

אני מנסה להאמין בעצמי והיא מדביקה אותי בתובנות ירודות 

יש כאן קארמה ואולי גם אלוהים, אבל יש גם אותי ואני צריכה להיות מאושרת ומעל כל זה כל עוד אני רוצה להיות מי שאני

להתקלף כואב אבל לא כואב כמו לזייף לנצח במודע

אתמול שקעתי בעצבות איומה ישנתי קרוב ל11 שעות בניסיון לשכוח מהמציאות הנוכחית

התעוררתי לבוקר עמוס, כל החוויות היו מטויחות לי בהודעות ובמיילים שלא רציתי בכלל לקרוא

הפחד מלהיות מי שאני חלחל עוד מהלילה והפתיע גם כשהופיע הבוקר.

אז היה לי נמאס.

הגעתי לוחמנית אל המשרד וכל מה שרציתי שיקרה קרה- החתרנית הראשית חזרה לה למקומה ואני קיבלתי צוהר אל התחלה חדשה.

חוסר האמון שלי במציאות קיים כל הזמן, ממתינה לרגע בו כל הדלתות יסגרו שוב ואאלץ לדפוק חזק יותר שיפתחו

ואולי קצת נמאס לי, נמאס לי מכל הPASSIV AGRESSIV שבחיי, נמאס לי להלחם כדי להצדיק את מי שאני נמאס לי להגיע למצבי הקיצון האלה שבהם אין ברירה.

ואני תוהה מה עוד אני צריכה לעשות כדי להכין את הקרקע הזו לבריאה יותר? עשיתי הכל.

התנזרתי מגברים ומנשים, כל הצעה אופציונאלית לדייט נדחתה על הסף, גם את מי שכבר הכנסתי והיה מאוחר מדי להגיד לא השארתי במצב הקפאה עד לכשהמציאות תתאזן

ברור לי שכשאני מטפחת לעצמי קשרים אינטימיים אני פחות בפוקוס כי אני אוהבת לאהוב להרגיש ולהתרגש, וזה מוציא את הכל מפרופורציות.

אבל מה עוד?

כמה כבר אפשר לסדר את הדירה לנקות לכסות ולשלם חשבונות.

כמה עוד אפשר לצאת ב5 בבוקר לריצה כאשר בצהריים בהתעפצות חשאית הבוס שלי מחליט להכאיב לי במקומות שאנשים נורמטיביים לא נכנסים לשם בטח שלא בעבודה ואם מישהו כאן תוהה מה הקשר בין הריצה ולריסוק הנפש היומי בעבודה, אז כחלק מהרעיון של להיות בריאה יותר הבנתי שכשאני עושה ספורט בבוקר הביטחון שלי טוב יותר במהלך היום. אבל זה עדיין לא עובד!

אז כן הכתובת על הקיר- אני צריכה למצוא מקום עבודה נורמאלי.

אבל אני לא רוצה כי זה בדיוק הקיצון ואני חושבת שסיימתי עם אג'נדת הלקום וללכת לפני 4 שנים אבל באמת שאני לא מוצאת מפלט אחר לזה

וזה שוב מעברים וזה נראה שאין באמת מקום שבו יהיה לי טוב, זה נראה לי במשקפיים אחרות שאני עדיין ממשיכה לברוח מהחיים אז אני נשארת כדי להוכיח לכל מי שחושב שאני בורחת שאני לא.

אני לא רואה התקדמות משמעותית במצב שלי מלבד הרעיון שאולי עכשיו קצת יותר נוח לי בעובר ושב.

לפעמים אני משווה את הנוכחות שלי במקום הזה כמו זיון חד פעמי עם האקס, טוב ומיותר לכל הדעות בייחוד עם הרגשות המעורבים שנראה שנשארו שם לנצח.

אז לא שכבתי עם האקס (עדיין בתקווה שלעולם לא) אבל אני נותנת לאנשים אחרים לדפוק אותי מנטאלית. אני מלאה בכל השיט שלהם בתוכי עד שיום אחד אני אגדל אומץ ואעשה לכולם פיסטינג (ברח לי, סליחה)

אם היו לי האמצעים הייתי בורחת לחיים אחרים בזהות אחרת ואולי זו המטרה שאני מקדשת כי חייבת להיות סיבה מספיק טובה להשאר כאן, לפחות לעת עתה.

אגב- אני חושבת שקרוב לכמה שנים מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן בכזו בהירות

והנה אני גרסאת 2017