חתום בנשיקה היה הסוד שלי.
עפוף במסכת "לא קרה כלום" ומלא ב"התרחש כאן המון"
הצטנפתי שוב כשקראתי את שהרגשתי אמש, לרגע הרעד שלא הפסיק אתמול חזר
ואני לא מכילה אותו
בייחוד עכשיו כשאני במשרד הומה אדם מפחדת שמישהו ישמע את האנחה הקטנה
שנפלטה ממני.
לא הרגשתי כך אף פעם. פתאום כוחו של הדמיון מתעלה על המציאות באופן
המוחשי ביותר שניתן לצפות.
"זה רק משחק" אני מפצירה בעצמי כשהאשמה מתגנבת או כשאני
מעיזה לדמיין מציאות אחרת.
"לא מגיע לך" דופק בדלת שלי ואני מקבלת אותו בברכה כמו תמיד
עם כוס תה חם ועוגיות לימון.
שיר שמוציא ממני להט סמוי מתנגן ברקע, אנחנו מחליפים כובעים ודנים על
השפעת המשקאות החמים
נשענתי לאחור בכיסא המשרד שלי ושקעתי בתוך הביצה שאני מטפחת.
רגליי הכבידו אל המרצפות הקרות של משרד ממשלתי מעופש, שפתיי מרוחות
באודם אדום השתחררו, הכתפיים נשמטו מטה הכפתור של המקטורן שלי השתחרר מעצמו ואני
בוהה בחלל מחפשת רמזים.
אני כמו שתיינית, כמו נרקומן המכור לסם שלו, אני מכורה.
אני מכורה לאש שאני מסוגלת להדליק מכורה לחום שבוער בי כשהעיניים שלי
מתמוגגות בכניעה מלטפת.
"אני אנצח" אמרתי ל"לא מגיע לך" בסוף הוויכוח
הסוער בו הוא כמעט הדביק אותי לקיר וכלא אותי שוב.
השמש חדרה את התריסים למשרד, ריח של בשם יקר עם בשם זול מסתובב
במסדרונות, יישרתי את גבי וחיזקתי במריחה קלה את האודם על שפתי , לגמתי מכוס הקפה
שכבר התקררה והמשכתי להיות שניים, כמו שתמיד הייתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
