בע"ה- חודש טוב

-

הרכבת יוצאת עוד 7 דק' אני יורדת מהרכב של אפרת,היא כבר נמצאת בשיא של התהליך ואני מתחילה לרוץ לכיוון הרכבת.

סוף שבוע בצפון. אני צריכה לחזור לבנימינה, יש לי 2 דק' להתלבט מול מכונת הכרטיסים חיפה? אמא?

בסוף אמא.

זהו היא יוצאת, עוד כמה דק'.

תחושת הסיפוק מהשבת הנפלאה הזו לאט לאט מתפוגגת ,הרכבת כמעט ריקה בטור השני יושבת משפחה שטסה לאירופה לקיץ בדרך לנמל תעופה.

אני מסתכלת עליהם במבט תהיה וחוזרת מיד לספר שלא מפסיק לרתק אותי עוד מערב שישי..

אני מגיעה לבנימינה סוף סוף.

אני האחרונה שירדה מהרכבת היחידה שלא רצה אל עבר היציאה.

לוקח לי זמן לעכל, אני שונאת את המקום הזה,המקום שכול כך הרבה אנשים מוצאים בו נחת ומתפארים בו.. אני שונאת.

אני יותר שונאת את התחושה שיש לי כשאני נמצאת שם מאשר המקום.

אני מדליקה סיגריה, מתפלא למה השומר של הרכבת לא עושה לי עיניים, מחפשת שמישהו כבר יעשה לי עיניים "זה לא יום המזל שלך" אני אומרת לעצמי וממשיכה ללכת..

במקום לפנות שמאלה אני נכנסת ברחובות הצדדיים, תמיד אני עושה את זה

ככה אני יכולה לראות את פיסות הנוף הקטנטנות שעוד נותרו מהרחובות האלה אל עבר השדות.

ריח מוכר של חציר,מצד ימין ערימה של קוביות שמזכירות לי את גיל 10 .

מצד שמאל וילות ומכוניות יוקרה..

אני בודדה, אני שהייתי מוקפת באנשים בחברים שרצו והלכו,אני התהלכתי ברחובות של המושבה הזאת שיכורה,מאוהבת,עצובה,כועסת.

אני מסתכלת על הרחובות על הבתים על המדרכה והכול כל כך מוכר,הכול היה כאן כול העולם שלי במשך כמה שנים טובות, כיאילו מסורטט וחרכוך על הרצפה הזאת.

אני מכירה כול סנטימטר שחולף.

ושוב אני לבד, אני והלבד למדנו להתרגל אחד לשני.. הפכנו לחברים טובים.

כשבטעות נכנס משהו אל תוך הלבד הזה שלי זה לא פשוט בכלל.

אני ממשיכה לתהות. אני מפחדת שמישהו שאני מכירה פתאום יעצור ויראה אותי.

מפחדת מהמבט שתמיד יש להם . המבט הזה של "התחרפנה לגמרי חזרה בתשובה, פסיכית" "טוב היא תמיד הייתה"

למדתי לשנוא אותם, והם למדו לשנוא אותי.

אותם ילדים, שהיה לי מאוד קל להוציא אותם מחיי בכול הזדמנות, תמיד נהגתי להיות וולגרית או ביצ'ית כשגרתי שם.

כול הכיתה שלי מהתיכון הייתה תמיד מביטה במבטים מסתוריים מנסים לברר מה עלה בגורלי בכל פעם שהייתי נעלמת..

תמיד עניתי בעקיצות תמיד פחדתי מהם שנאתי אותם.

אני רוצה להתיישב על אחד הספספלים, ולא מסוגלת... כיאילו זה שייך להם . זה לא לי.

מכונית של חרדים עוברת באמצע השממה,ואני ממשיכה ללכת.

אני מגיעה הביתה עוצרת לנשום 10 שניות. אני רואה את אמא שלי מהחלונות מהופנטת מול מסך הטלווזיה

3 2 1..

זהו נכנסים.

שלום,מה נשמע וכו'

אני נכנסת להתקלח מברכת שוב, שותה כוס קפה ונכנסת לבור שלי.

מסתכלת על כול החיים שלי אחורה, לאן הגעתי מה עברתי.

מי היה מאמין שזה מה שיקרה בסוף? מי ידע שלכאן אגיע?

וטוב לי.. כול כך טוב לי שזה מדהים.

החדר שלי מוכר.. מוכר מכול כך הרבה זוויות, החורים של הסיגריות מתחת למזרון של המיטה, הכתוביות על הקיר, התקליטים, הכתמים על הארון.

הכול מוכר הכול זיכרונות.

אני כבר לא חיה על זיכרונות, אני משתדלת שלא.

התגעגעתי,אבל ממש מעט.

אני חצויה, רגל אחת בחוץ ורגל אחת בפנים נעה בין שני העולמות ואני שם...

לגמרי שם. צוללת בתוך עולם שלם של עומק של הבנה. ורואה מה אמת ומה לא.

ולא חשבתי שהיה כול כך טוב בשבת..

שבוע טוב

קשת

כדורי צבע מתגלגלים בחלל הבטן

נעים ונדים לאורך המעגל, עקום לכשיהיה

להט מצטבר באיטיות

מתערבלים בין תנודה לבין תזוזות להט

ראשון רועד לו האדום מבעבע אל עבר החזה וחוזר חלילה אל הבטן

חשמל מכה את כוחו בדפנות החלל

תנודות בלתי רצוניות בוקעות מתוכה

היא מאפשרת

גל של צבע לוהט נשפך ומתמלא בתוכה, היא נשרפת 

גלי חשמל נשלחים אל כל עבר, רוקמת עצמה מחדש היא נדה קדימה אחורה

חלל ריק ודף לבן שמתחיל להתמלא

היא מאפשרת

רקיעת רגליים ראשונה ולאחריה נשימה בלתי רצונית של מציאות

היא נשכבת ומרגישה את הכדור הנוסף מתחיל לטייל מטפס לו אל עבר הגרון

היא נחנקת ונאנקת