אני מחכה כבר שתשלח לי איזו הודעה ותשאל כבר "מה שלומך" או אולי "בואי נדבר רק נדבר"

כדי שאוכל לספר לך כמה טוב לי מהרגע שהלכת, שזה נגמר.

שהכל אצלי מצוין.. דירה, רכב חדש, עבודה,חיטוב ומלא חברים ומסיבות וזיונים.

ובעצם כלום לא משנה כי אתה לא איתי עכשיו.

אתה היית החבר הכי טוב שלי לפני כולם.. לפני הכל.

היית הלב שלי.. האדם שהייתי מתאבדת עבורו פעמיים.

אבל אתה לא תשלח וגם אני לא.

כי מה זה משנה למי זה כבר טוב ?

אני במקום אחר שאין בו כניסה לפוצעי לבבות ולבינוניות מתבקשת כמו שלך.

ואילו אתה מהרגע הראשון שזה נגמר טרפת את העולם כיאילו הרעבתי אותך במשך שנים.

כמה מעליב זה יכול להרגיש שאת מבינה שעשית רע לאדם שהכי אהבת בעולם.

עטופה בשאריות העלבון שהותרת בי אני ממשיכה הלאה בכל בוקר מחדש.

לא משנה שהפסקתי לאכול ולא משנה שאני לא נרדמת בלי שאחטה אני יודעת שאני ניצחתי.

ניצחתי את הפחד לאבד אותך, כי כבר איבדתי אותך מזמן עוד בחודש הזה שהכרת את נ' לפני 3 שנים כמעט.

אני קמה כל בוקר מחדש עם הריק הזה בלב שהיה שם עוד לפני שזה נגמר ויודעת שהפעם אין לי אותך כדי למלא אותו

אני לא רוצה שנחזור אני לא רוצה לאהוב אותך אתה לא שווה שאהב אותך כמו שאהבתי.

אני פשוט רוצה שתחזור להיות החבר הכי טוב שלי, זה שהכיר אותי הכי טוב מבין כולם.

אבל זה לא יקרה ואני לא אתן לזה לקרות לעולם

עצוב לי

עצוב לי עכשיו לפרק אותך רשמית מהורידים שלי, לקרוע את הדפים שכתבתי עלייך ולסלוח לך. כי אני לא כועסת קטני באמת שאני לא..

אני לא יכולה לכעוס עלייך מנעתי ממך עולם ולקחת לך אותו בחזרה.

ואסור לכעוס על אדם שלא הצליח להחליט מה קודם - תשוקה או מציאות.

אני מתפללת קטן כמו פעם ממלמלת מילים חזקות ומבקשת שזה יגמר.

שהסיוט הזה יגמר ואני לא אזכור כל חלק שהיה שם ב5 שנים האלה.

שאני אשכח שזכיתי לאהוב.

שאני לא אפחד לאהוב שוב כי אני נורא מפחדת.