כשהחיים לוחצים אותך לפינה, כשכל תחושה טובה מתגמדת אל מול המציאות שמאיימת עלייך

הברירה הטבעית נקטעת

גם יצר ההישרדות שמוכיח את שפיותך מפסיק לבעוט, כל אזכור למחשבה צלולה מתרחק מהתודעה שלך בצעדי ענק

לא הייתי קוראת לזה להשתגע כי מה שמקבל את מלוא דיוק המחשבה היא בעצם המציאות הקשה שנקלעת אליה, הייתי בשקיפות מלאה איתה עד שלא נותר לי מקום.

המח שלי עבד שעות נוספות על מה הדבר הכי גרוע שעלול לקרות בעקבות סיטואציה לא טובה שהייתי בה

סיטואציות שהיו ניתנות לשליטתי וכפופות לאיזון הרגשי שלי, חדלו מלהיות כאלה.

הפחד הנורא ממה שעלול לקרות בכל רגע בחיים שלי אפילו ברגעים שבהם השגרה הטובה הייתה נוכחת, החריב הכל.

הפחדים כילו כל חלקה טובה באישיות שלי

לא היה זה הבידוד החברתי שהתריע, אלא המחשבה על הלב שלי

על הרגעים שבהם ידעתי לאהוב, ובאמרי "לאהוב" אני מתכוונת לכל דבר שהרגשתי בו אהבה.

יצורים אנושיים שריגשו אותי וסחפו אותי לעולמות אחרים, צלילי מוזיקה שהרעידו אותי והובילו אותי להחלטות/תובנות הטובות שלקחתי בחיי.

רגעים בהם הייתי פשוט אני, ללא כל הפחדים והטירוף

שהלב שלי היה שלם ופעל בהרמוניה מוחלטת עם המציאות.

אני מבינה שטעיתי

הלב שלי לא צריך לפעול בהרמוניה עם המציאות, הוא חלק מהמציאות שלי

הוא חלק ממי שאני והזלזול הכל כך שורשי ברגעים שבהם הרגשתי הפכו אותי לאדם מיוסר

החלק הכי קשה בהחלמה שלי בימים האלה, הוא לקבל את העובדה שטעיתי המון ולעיתים בזכותן (בהשתלשלות מאוחרת) גם הצלחתי הכי בחיים שלי.

וזו עדות עבורי שאני אהיה בסדר, מן אסמכתא כזאת שעוד לא איבדתי את עצמי לגמרי

שאני עדיין טובה, שיש לי עוד הרבה חיים בתוך הלב שהחבאתי מאחורי יותר מדי חומות חזקות ומוצקות

קליפות שהפחדים שלי הנחילו בתוכי ואטמו אותי עכשיו מתקלפות בעבודה קשה, לא במלחמה ולא באגרסיביות

בהתעוררות

אני עדיין ישנה בקרוב עוד אתעורר,

אלכסיה