אני לא יכולה לבחור עבורי איך לפרש את מה שקרה לי או מה שעתיד לקרות

המלחמה האין סופית הזו במחשבות שלי כיצד הדברים שקורים לי בחיים יקרו מבודדת אותי מכל התחברות אנושית

כשאני מזהה את המלחמה הזו אצל אנשים אחרים אני מפחדת יותר, נמנעת מלהתחבר פן להשכיל מתבונתיהם ולאמץ לעצמי הרגלים מגונים של אנשים מחוברים.

שם- אני מזהה את השקר שבהתחברות ומבינה שכנראה שוב טעות בחלקי היסוד ושוב חשבתי יותר מדי במקום להרגיש.

ועכשיו אני מרגישה שוב.

מפחדת לשחרר את הרגש החוצה, מפחדת ליצור שוב דבר שלם עם נשמה אחרת; בהתחלה קישרתי לתאוריה שאומרת שאם אני לא שלמה עם עצמי לא אוכל ליצור דבר חדש, אבל אין זה נכון כי קשה לי להאמין שיש אדם ששלם עם עצמו מספיק כדי ליצור את הרגש הכי אמיתי וכנה.

כולם מתפשרים בשביל הרגעים שבהם הם מרגישים באמת, ואולי בגלל שאני חותרת האמת כרגע אז אני הופכת לאדם הבודד בעולם.

וזה לא בגלל שאני לא מתפשרת, פשוט אחרי מה שהרגשתי עכשיו כבר אין דרך חזרה רק זמן ארוך של בדידות עד שכל הרגש הזה יצא ממני וכל מה שישאר זה זיכרון על תחושה עילאית ברת פוטנציאל שלא מומש לעולם.

אני ממש לא מוכנה שהמציאות תכריז עבורי את הסוף של הדברים ובוודאי לא את הסוף של הרגשות.

הפחד להרגיש הוא כמובן אגואיסטי ואינדיבידואלי אבל אני יודעת שהוא לא היה צף עד לכדי מחשבות תמידיות כרגע לולא כל הטריגרים הקיימים שכולם מסתפקים ברגש הטהור שקיים עכשיו - הוא עוצמתי ומדויק.

אני חושבת כדי לדעת להגדיר את כל מה שקורה לי עכשיו, כדי להתקדם ולעלות מדרגה הלאה

אבל אולי אני צריכה פשוט לתת לדברים לקרות

גם אם הם יכאבו בצורה בלתי רגילה, מה כבר יש לי להפסיד? לפעמים אני מבינה שיש מצב שהלב שלי חסין להכל