דמיינתי שיש איזו דמות הקוראת לי לבוא הביתה, "בואי הביתה" היא מהדהדת במוחי במהלך היום

לרוב היא אחי הגדול וקולו מזכיר לי שנים אחרות ומקומות שונים שחייתי בהם

כשאני מזהה שזה קולו של אחי אני מדמיינת שיבה חמה הביתה  עוטפת את הלב בפשטות כזו שלא חוויתי זמנים רבים.

כמו שפשוף עיניים בתחנה האחרונה של האוטובוס מהטיול השנתי, כמו מחנה קיץ של תנועת נוער וכמו תמונתו של אחי עם המדים שב הביתה אחרי יותר מדי ימים.

היום זה לא אחי שקורא לי הביתה וגם לא איזה אבא שהמצאתי לי לראש

לפעמים זה האקס ולפעמים זה אהוב שלא הכרתי לעולם קורא לי הביתה 

והפעם אני לא יכולה להניע את הרכב עם שקית תחתונים וכפכפים, אין נסיעה איטית בשדרת הדקלים כשברקע שנות ה90

אין יעד אין לאן לברוח אין לאן לשוב

עדיין אין בית אמיתי ואני יודעת שזה הדבר שהכי כאב לי כשנפרדנו.