השבוע עוד לא הסתיים ואני מותשת מחוסר מעש ממשי, אבסורד מי יודע כמה במספר מאז שהתחלתי לעבוד כאן.

יש המון התפתחויות מסביב והנה שוב מצאתי את עצמי נדחקת הצידה

אחרי חצי שנה שאני כאן וברשותי רקורד לא קטן של הנעת תהליכים במה שהיו קוראים לו ה"תוצר" של הפרויקט עליו אנחנו עובדים; אני מתעוררת בחודש האחרון לחוסר וודאות היררכית.

המשתנים הם תמיד ברורים, בעיקר משחקי כוחות להם אין לי כוח או היכולות הרבות שצריך בכדי לשחק את משחקי הכוחות נכון.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי לומדת תחום חדש תחת איזשהי תקווה שאקים את הפרויקט הבא תחת הידע החדש שאני רוכשת.

כמו שזה כתוב ככה זה מרגיש - מייאש, ספקני אך מנגד אני אדם שנוטה תקוות בתמריצים בעלי סיכויי הצלחה נמוכים

כמו לנסוע על אדי הדלק האחרונים בתקווה אחרונה שיעבור האשראי בתחנת הדלק הקרובה- משחקים כאן באמונה וזה גובל בהרס עצמי כוחני

אני לא חזקה בלהאמין בבני אדם, בכלל אני לא אדם שמאמין בזולתו וזה לא שאני לא רוצה, אני לרוב מכריחה את עצמי להאמין וכשאני מאמינה זה כמעט כמו באהבה אני טוטאלית ועד הסוף

הבעיה היא הכוויות שמגיעות בדרך, שוב תהיות האם האגו שלי הוא המנופח או שאני פשוט מוכת טראומות מכל עבר שאני באמת שחור על גבי לבן לא מסוגלת להאמין באף אחד ובעיקר לא בעצמי.

בחרתי בשיטה הקלה "האגו שלי מנופח" ושוב סירסרתי לעצמי את הביציות במקום להכנס למשרד של מי שאחראי עלי ולפוצץ לו את כל מה שאני חושבת בפנים.

אבל אף אחד כאן לא מעריך כנות, אם אניח את כל הקלפים על השולחן סביר להניח שידחקו אותי לעוד משרד פינתי עם איזו משימה מומצאת רק שאסתום את הפה ולא אטיח מצפון למי שצריך.

ויש בי מצפון, אני מודעת לשגיאות ולטעויות הכמעט פטאליות שעשיתי מאז שאני כאן ועשיתי כל שביכולתי בכדי לכפר ידעתי להגיד "טעיתי, אני מצטערת, סליחה" בכל פעם כשהיה צריך, הסקתי מסקנות ושיניתי מסלול מחדש על פי הדינאמיות שנדרשה ממני ועדיין - מדוע אני מוצאת את עצמי לבד עכשיו, מנותקת מכל מי שאי פעם העריך אותי.

וזה לא שאני זקוקה לאישורים שיעידו לכך שאני מוכשרת ושיש בי את היכולת להזיז ערים אם אני רק רוצה ומאמינה מספיק, אבל בשביל להוביל צריך את הסביבה ואם הסביבה (אבסורד כל כך שאני זאת שגם הרכיבה את הסביבה הנוכחית כאן) לא מאמינה בי או מפקפקת בי על סמך כלום אז אין לי זכות קיום.

אני מתפללת המון ומבקשת הזדמנויות נוספות בלי סוף רק לשנות את המצב רק להטיב עמי ועם כל מי שצריך בכדי שנצליח יחד

אבל בסוף היום כאשר לא נותר בי כוח לבקש מאלוהים סליחה והצלחה בהמשך הדרך, אני מוצאת את עצמי חסרת אמונה, בודדה בתוך עולם פנימי שנראה שלעולם אף אחד לא יבין אותו.

אני רוצה לצאת מהמצב הזה ופשוט לא יודעת איך ואם בכלל זה אפשרי, מדוע כל תקופה בחיים שלי מלאה בקשיים אדירים? מדוע שום דבר לא הולך לי חלק, עוד 3 חודשים ימלאו לי 23 ואני מרגישה כמו אישה בת 50 שעייפה מהכל ואיבדה אמונה בהכל.

והגרוע מכל, זה שאין לי את מי לשתף ואין לי יותר על מי להשען