אתמול עצרתי את החיים שלי בנסיעה הביתה מן המשרד

לילה ירד על ירושלים יחד עם שבירת השרב הכה סימבולית ללב שלי,

בדרכי אל תחנת הדלק הקבועה שלי בעיר דיברתי אליו, לאלוהים או היקום או מי שלא יהיה וביקשתי בפעם האין ספור הזדמנות נוספת.

ביקשתי שיבין את המקום בו אני עומדת, את החורים העצומים שהתמלאו לי בלב, את הקשיים שלי את הפחדים הכי הכי גדולים שלי.

סיפרתי לו כמה אני רוצה להצליח כמה אני רוצה להיות מאושרת גם ממה שיש גם ממה שאני רואה עכשיו, להפסיק עם ההתקפים הנוראיים האלה

להפסיק עם ההתעסקות העצמית במהלך העבודה להתמקד יותר במציאות הנוכחית ופחות בעולם הפנימי שלי כאשר זהו איננו הזמן.

סיפרתי לו כיצד אני מזהה שאני עומדת לאבד אוויר מה הם הסיפטומים האישיים שלי לכאב הלב ומה הם הטריגרים הנוכחיים שאני מתעקשת לסלק

רמזור אחר רמזור בדרך אל תחנת הדלק אני מייבבת, אנשים רנדומאליים מביטים בי במבט מבוהל מבעד לחלונות רכביהם בעודי מחייכת חיוך מביש של ילדה שהרגע תפסו אותה מחבקת בובה כשהיא כבר גדולה מדי לבובות.

"אין לי מה להפסיד" הטחתי בו, כאשר משהו בתוכי אמר לי להפסיק לדבר

"אני יודעת שטעיתי כל כך הרבה מאז שאני כאן שהיכולת שלי לבקש מחילה על כל טעות היא לא אפשרית, במעמד זה כאן בקופסאת הנעליים עם הגלגלים שאני נוהגת בה אני דורשת ממך להאזין לי, אני מבקשת סליחה ממני.

אני מבקשת סליחה על כל מה שעשיתי לעצמי בין אם זה היה במודע או לא.

אני מבקשת סליחה מהחלקים הטובים שבתוכי על כך ששילבתי אותם במעשים ובמחשבות רעות והרסניות, על כל פעם שהרעלתי את עצמי בשנאה איתנה והוכחתי לעצמי כל פעם מחדש כמה אני לא שווה קיום.

אני שווה בין שווים שצריכה את הדחיפה האחרונה אתה מבין? אני זקוקה למשהו יחיד בעולם שהוא רק לב, רק אמונה.

אני רוצה להאמין בבני אדם, אני רוצה להאמין בעצמי, אני רוצה להאמין"

זה משחק מכשיל מלא בפחדים חומות וקסמים שרק אדם שמאמין בקסם יבין בדיוק לאן אני מדייקת, יש כאן המון מניעים ואין ספור טראומות שאני חייבת להמשיך מהן הלאה.

בתקופה האחרונה למדתי לנשום ולזהות את הרגעים בהן אני פשוט מאבד