בחמישי האחרון נפגשתי עם האקס ואני חושבת שזה הדבר הכי כואב שקרה לי בחיים, הייתי בדירה שלו(נו) במשך שעה שלמה של שיח עמוק,מקלף ומכאיב מבין הדיאלוגים הכי כנים שאי פעם קיימתי עם בן אנוש.

אני מודה שהייתה לי יד די מכוונת לכך שנשב לדבר מאשר שרק אגיע לאסוף מכתבים,כבר תקופה שאני מושכת את העניין הזה במחשבות שלי.

אסופה של שאלות נוקבות ויצר סקרנות ילדותי שהתווספו למה שקראתי לו במיינד שלי OVER THINKING כאשר בתכלס, לגיטימי שאחשוב.

אז תמרנתי את הערב לכך שאגיע אל הבית שלו(נו) וגם אראה מה הוא הספיק לעשות מאז ספטמבר שעזבתי לתל אביב.

הדירה נשארה כמעט אותו הדבר הוא השאיר את כל הריהוט שהשארתי לו והוסיף לעצמו סלון מעפן ומזרון זוגי בכל אחד מחדרי השינה, בעמדת הפטיפון נוספו תקליטים חדשים ולדירה היה ריח של ריק.

עצרתי את עצמי כל אותו הערב מלבכות או להביע אמפתיה כלפי מה שהיה הבית שלי כמעט 3 שנים (הדירה החמישית שעברנו אליה כזוג מאורס)

הקירות שצבעתי עם אסנת החברה הכי טובה שלי מהילדות נותרו עם הצבע והקישוטים, גיטרות חדשות נאספו בפינת הסלון

הוא עצמו נראה במיטבו, הכי טוב שאי פעם נראה וזה עוד מן בעיטה קטנה לבטחון העצמי שלי למרות שכבר סיכמנו שאני מוותרת על האגו בכל מה שקשור אליו.

שאלתי אותו מה קרה באותו היום שנפרדתי ממנו, מה הוא עשה אחרי שעזב את הבית להורים, איך הרגיש ובכלל מדוע הוא לא זה שחתך את הכל כאשר שנינו ידענו שאנחנו חיים בשקר.

על השאלות הטכניות הוא ענה ועל השאלות האחרות הוא כרגיל התפתל והותיר אותי על כס הכנות.

הטחתי בו את כל מה שחשבתי ואפילו ציטטתי דברים שכתבתי כאן מאותה התקופה שהכל התחיל להתפרק.

הוא החזיק לי את היד התקרב והתרחק במן פינג פונג אימתני של גבר מבולבל, תמיד היה לי קל להבין ולקרוא אותו אך לעולם לא הנחתי את כל מה שחשבתי בפניו והפעם כשעשיתי זאת הרגשתי שהוא מתמלא באותו אבסורד שמילא אותי כל התקופה המזדיינת הזאת של החודשים הראשונים אחרי הפרידה.

הוא בעיקר גרם לי להרגיש שהיה לו קל, היה פשוט להמשיך הלאה ממני, שאני אישיות מורכבת שתפסה לו נתח כבד של צל שחור על הלב ועיכבה אותו מלהגשים את עצמו ולהגיע לאן שהגיע אליו היום - איש חופשי עם חומות שלא מביישות את סין על הלב.

מה שבעיקר הותיר אותי שבורה זו העובדה ששוב לא הטחתי בפניו את עניין הבגידות, דיברנו רק על השקרים של הלב על האפאתיות והתקופות שבהם חיינו כמו זוג בני 80 כשאנחנו ילדים בני 19.

תמיד כשהיינו מדברים על זה אז כשחיינו את החיים האלה טייחנו הכל באהבה המטורפת שהייתה לנו ופתאום עכשיו השארנו את זה בצד מן פצע מוגלתי שאסור לגעת בו.

היה לי כל כך קשה לשבת בסלון ולדבר איתו הרגשתי שאני נמצאת באותו החדר עם מישהו שעשה משהו נוראי שלא ניתן לסלוח לו שבטעות לא אדבק מהרוע;סלידה ענקית

וכשחיבק אותי לשלום הלב שלי דפק בדיוק כמו אז בגיל כמעט 18 כששכבנו בפעם הראשונה בחדר אצל ההורים, כשאמרתי לו לעצום עיניים וגיליתי לו סוד גדול

הלוואי שהיה בי את הכוח להגיד לו שהאהבה שלי לא נעלמה כל כך מהר כמו שלו, שיש סיכוי שהיא לעולם לא תלך למרות שלפעמים אני פשוט מתחננת שהיא תלך כבר ותניח לי שתתן לי להמשיך הלאה מכל הבדיחה הזו שנקראת החיים שלי מאז גיל 17, אבל אני גם מברכת כי יש סיכוי שחוויתי דבר ענקי שלא אחווה שוב ואני חובבת הרפתקאות וחוויות אז ניחא, הרגשתי וזה היה יותר טוב מכל טיפה של אסיד טהור שאי פעם עשיתי.

החברים שלי נזכרו מעט מאוחר אבל הם גם הגיעו בסוף ויצרו לי סופ"ש מלא בשאחטות מסיבות ים וצ'יל בדירה, שזה כל מה שהייתי צריכה כדי להתאושש.

הגעתי למשרד אחרי שניקיתי את הבית פחות או יותר וחזרתי לדיאטת כאסח שבדיוק הפסקתי כדי להרגיש קצת שליטה על הכל שוב

אז אם קראתם עד לכאן ותהיתם מה איתו, אז הוא טס להודו ובאוקטובר הוא מגשים את החלום של שנינו וטס לדרום אמריקה אני ממש מקווה שהוא לא ימות או ישרט כי הוא בסך הכל אחרי כל מה שעשה לי בן אדם בסדר ובכללי זה באד קארמה לאחל למישהו להתפלפ או למות.

אסיים את הפוסט הלא מוגדר הזה בכך שאני עדיין בטוחה שאגשים את כל החלומות שלי גם אם אהיה לבד ולא ארגיש אהבה יותר, מצאתי דברים שממלאים לי את החיים מספיק כדי לבכות קצת פחות על האהבה הענקית שהייתה לי ואיננה.

אלכסיה