הוא הגיח מהדלת הסמויה שלי, זו ששכחתי שקיימת.

הוא מוכר כמו טעם ישן של התמכרות ראשונה, חדה ומדויקת פוגעת במקומות הנכונים

ידיו מלטפות את חדרי הלב שלי במילים שלא שוות הרבה משמעות מלבד אמפתיה עמוקה של הזדהות

לפעמים הוא מעט מעייף כאשר הוא עצמו - מתעייף

בתשוקה נחרצת הוא מתעקש להתחבר גם כאשר מרגיש שאני מעט מפחדת 

אז אני מספרת לו על הפחדים שלי, הוא מהנהן בהבנה ורועד במילים שיבואו לחבק את המציאות הטובה- שאנחנו לבד ביחד 

אני מפחדת מהאהבה נורא וכל כך לא רוצה לפחד

אני רוצה את הטוב שיש בי, אני רוצה להעניק ולרגש

לעטוף להכיל ולחבק, להקשיב ולהשכיל 

להתחבר באמת, לקלף רק את הטוב להעלים את הרוע את השנאה והפחדים

לנצח את כל המכשולים הפנימיים שלי שמונעים ממני להיות קצת יותר מאדם בודד

נשיכת שפתיים איתנה ונשימה עמוקה שמביאה רק את ההבנה שגם הלבד הוא בסדר, גם אם זה יכאב הכל יהיה בסדר

את שנעשה לפני כמה חודשים אי אפשר להשיב, את החלל הריק שהוא הותיר לא ניתן יהיה למלא

אבל הלוואי ורק אצליח ליצור חלל חדש עבור מישהו נוסף, מבלי לפחד, מבלי לתת לו ללכת.

לאהוב באמת, לקשט את כל חדרי הלב להסתכל קצת אחרת על החיים

ולעשות בתשוקה את החיים כיאילו מישהו מחכה שם בסוף היום לברך על כל הרגעים

לברך אותי ולברך אדם אחר, להעניק את כל מה שיש בי להלחם בכדי שיהיה לנו טוב.

אני יודעת שאני עוד מפחדת ועדיין כל כך קטנה מכל מה שקרה לי שם בלב, שיש סיכוי שלא אצליח להתרומם עוד פעם נוספת 

אבל משהו השתחרר ואני מסוגלת לחלום על רצונות רחוקים ואולי זו הסיבה שאני צריכה לאהוב את החיים יותר