הלילה הדלקתי נרות וניגנתי מפוחית וגיטרה על מזרון מלא כריות
גרבתי גרביים שלא גרבתי מאז הפעם הקודמת שהלב נפתח לי ככה, בתמימות חמימה
עשן מילא את החדר והאוויר לא הפסיק לבוא למרות כל זה
הלב התכווץ לי כשניסיתי להרגיש מבלי להזכר
כל כך התאמצתי כשבכל פעם שהרגשתי התחושות מכל אחד מהם חברו להן לאחת וחגו מעלי
היו אפופות הן בעשן החדר אורם בהק כמו הבזקיי קרני שמש בשמיים מעוננים
שאפתי אותן ונשפתי אל החלל
במעגלים של כאב ושמחה ותשוקה לוהטת הכל התכסה לו אבק נוסטלגי
הפחד לא מיהר לבוא כל אותו הזמן, המציאות המתינה לה בסבלנות אל מחוץ לתודעה של אותן שעות ארוכות
אני אלבש את הנעורים שלי הלילה, את הבדידות הפנימית, האובדנות והתשוקה לאהוב
אני לא אפחד להיות מי שהייתי בלילה הקר הזה כיאילו זה הלילה האחרון של מי שהייתי להתקיים
אמלא את החדר זכרונות מלילות בחדר ההוא, זה שכבר מזמן לבש את בדי תקופת הבניים שלו מלהפוך להיות חדר של אף אחת
אני אחזיר אותי לשם רק לרגע אחד
אנחנו נתאהב, אני והנעורים שלי.
הכל יצבע בדמדומים שכל כך אהבתי על הגג של ההורים בצפון אני אלבש את החצאיות הקרועות והחזיה המנומרת שאיבדה את הצבע שלה מהר מדי
עץ הלימון מחלון החדר ירשרש עם הרוח של הסופה הזו
עשן סיגריית נובלס ופלייליסט שנוצר לפני שעה יתנגנו בחדר
יד מלטפת תעבור באיטיות
בגדים יזרקו בנחת אצבע רועדת תעבור על השפתיים שלי
עיניים נעצמות ולב שפועם במהירות
אנחנו מטיילים בעולם רחוק שאין לאף אחד אחר במחשבות
המיטה תשבר
מילים פשוטות מלאות בעוצמה יקשטו את הקירות
ריח של חיים ידבק באוויר לעוד הרבה מאוד זמן
אחרי כמה שנים האוויר מתמעט, המציאות חוברת אל הפחד וכולם ביחד מתגנבים לי אל הלב
החדר מפסיק להריח חיים
והמציאות בחוץ ישנה שנת ישרים מהחיים
ועכשיו הן שבות, בניחוח חדש-ישן
הלוואי שאלה באמת הן, ואם אלו הן התחושות שאבדו לי אז בבקשה השארו לתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
