אתמול בדרך הביתה התקשרתי אליו, כבר כמעט עלתה השמש בגוש דן ואני הייתי עסוקה בלמצוא את הדרך הביתה.

אז התקשרתי אליו כי הוא תמיד היה הבית.

הרגשתי שאני עושה את זה מתוך הרגל מגונה שמזמן הפסיק להיות הרגל מגונה אהוב

כששמעתי את הקול שלו תחושת עקצוץ קלה עלתה מכף הרגל 

בכל מילה שעברה הרגשתי כיצד היא מטפסת לי על הצוואר עוקצת בביסים קטנים ולא נעימים את השלווה שבי

אז המשכתי, ניסיתי בכוח לחלץ אמפתיה כלפי מי שאני הכי הכי אהבתי.

כשהגעתי לדירה נינוחה, חשבתי שזהו עכשיו כל מה שנשאר זה להגיע לשם, לנקודה של שנינו בה כבר אין צורך במילים 

אני אשכב על המזרון עירומה והנשימות שלו אל מעבר לקו יעזרו לי להירדם ממש כמו פעם כשהיה בצבא ואני במיטה של שנינו מתגעגעת ולא מצליחה להירדם

הורדתי חולצה והנחתי אותו על המדף מאזינה לסיפורי החיים החדשים שלו, עם רגל אחת באוויר מנסה לחלוץ את הגרביון שנקרע מהלילה הזה הוא מתחיל לספר על ההיא מהצבא וכמה היה לו חבל אז שאי אפשר היה, עכשיו מותר ובכלל היא ממש יפה ואני כבר לא.. אני כבר לא הכי יפה.

כאב לי קצת כי זה נורא מעצבן שאת יודעת כמה את הכי יפה.

וזה לא משנה כמה שזה לא משנה אבל אולי זה היה משנה לאותו הרגע שהיה מקום לשינוי לחלחל ולהרגיש ואולי אפילו מעט להכאיב, אני והילד הזה זה נגמר.

פתאום המחשבות מתחילות לחלחל ופתאום אני גדולה ומוארת

ולא צריך לפחד להגיד.. שאולי מגיע לי טוב יותר

אז סיימתי עם לינק לדילן בווצאפ, הדלקתי ג'וינט והלכתי לישון.

הבוקר שלי היה הטוב ביותר מכל הבקרים

והיום הזה.. היום הזה צריך רק קפסולת זמן לעוד כמה שנים כדי שאזכור.. שאני הכי הכי יפה.