אתמול הייתי בטוחה שראיתי אותך

במחסום ב443 בדרך הביתה מהעבודה, נצמדת לרכב שלי וכמעט ולא ראיתי

בשניה שהרמתי את הראש מהטלפון הבטתי אל הצד והבנתי שאתה שם

נפגשנו שוב לדקות ארוכות

מבטים מבעד למראות של הרכב ונצמדנו אחד לשניה

בסוף ברחת לא סימנת לי לעצור

ראיתי אותך אבא, ראיתי את הבן אדם שהרס אותי ועשה אותי כל כך רקובה מבפנים

אתה כזה נורא שאפילו לא יכולת לסמן לי לעצור ולהגיד לי שלום

שוב ראית רק את עצמך וברחת

3 שנים עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו ומעל לשנה מאז ששמעתי הקול שלך

14 שנה מאז שעזבת את הבית של אמא

10 שנים אני שונאת אותך

ועכשיו, יום אחד שאני פשוט עצובה

אני עצובה כי אני מתגעגעת למה שאי אפשר להתגעגע ומה שלעולם לא ישוב ולעולם לא יהיה

אני מתגעגעת לרעיון שהוא לא בר הישג

אני מתגעגעת לדמות שאיננה קיימת

ואני שונאת שונאת שונאת אותך

שונאת אותך על שאהבתי אותך 

שונאת אותך שאתה מי שאתה רכיכה שלעולם לא הייתה אבא

אולי זה לא היה אתה וזו בכלל אני שלא ישנה יומיים ופייסלה פה ושם במהלך היום, אבל גם אם זה לא היית אתה

אני ראיתי אותך באותו הלילה ואני כאבתי את אותו הכאב שאני מסתירה כבר שנים

ואני עצובה עכשיו כי אני מפחדת שאהפוך להיות כמוך בסוף