שאריות הסופה התפזרו, הקרקע נשטפת.
מים רבים מכבים את הבילבול והכאב.
הלילה האחרון שלי כאופליה היה ארוך מהרגיל.
הבית שלנו היה קר ואפילו המצעים הציפו בי זכרונות מימים טובים יותר.
המציאות הכתה בי לאחר שנגעתי בשמיים.
המסע שהתחיל לפני כמה חודשים מצטמצם לקופסאת המציאות ששכנה לה בקצה החדר בלויה ומאובקת.
לא העזתי לפתוח ולהתמודד עם מה שהיא מביאה איתה.
היום בבוקר ניקיתי את האבק וחיבקתי את אותה קצת.
אמרתי לה תודה שהיא שם כדי להציל אותי מלעשות את הטעות הבאה
אני לא צריכה לחפש את אשר מצאתי, אני לא זקוקה לזריקת חום כדי לדעת שמגיע לי את מי שאהב אותי תמיד.
תחושת ההשפלה לא עברה בי למרות שידעתי שאני צריכה להרגיש מושפלת עכשיו.
הבנתי שזה בגלל שלא ממש משנה לי אם אני עוד אחת לאוסף, אם אני עוד ניסיון בדרך להשראה או אם אני מתקן לפריקת עול.
מי שאני לא רלוונטית למשחק שאנחנו משחקים, אין כניסה לאופי ולרגשות.
הם מאוכסנים בצד השני של החדר דופקים בתקרת הקופסא שלהם כועסים שאני נועלת אותם.
הם לא מבינים הקטנים, שאנחנו בסך הכל משחקים במשחק מסוכן שאין בו מקום לילדים.
כשהכל נגמר אני קצת נעלבת, אבל אני בולעת את זה עמוק בבטן וחוזרת למקומי.
תחושת הגועל מאחרת לבוא לשם שינוי ואיתה מגיעה גם ההשלמה.
שם זה נגמר מכל הבחינות ומתחיל- מה שעצרתי מלהתקדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
