לילות לבנים

חיכיתי שיפול עלי הערב הזה כבר כמה ימים ברציפות

לבד סוף סוף, אני והבית שלי.

חיכיתי לקפל את הכביסה שנערמה לה בסלון ולהאזין לתקליטים שלי לבד מבלי שאף אחד אחר לא יזמזם לו מנגינה שאני אוהבת.

להביט בעצמי במראה עירומה אחרי המקלחת מבלי שאף אחד אחר יבחון את המבטים שלי.

לכבות את האורות ולהדליק אותם כמה שארצה

להדליק נרות ולא לפחד שמישהו יחשוב שהולך לקרות כאן משהו

להכין לעצמי כוס קפה בערב מבלי להרגיש הרמת גבה

לגלגל סיגריה אחרי סיגריה אחרי סיגריה ולהחנק בלחש

לרקוד לצלילי מוזיקה שאף אחד לא רוקד לצלילייה יותר

לשלם חשבונות ולא להתמרמר על הריבית כי שכחתי לשלם בחודש הקודם, כי לא באמת אכפת לי.

לקלף את הצבעים שאני מורחת את עצמי בכל בוקר, להוריד את כל השקרים.

לשאוף את השאחטה הראשונה והאחרונה.

להגיד לעצמי שאני יפה, כי אני הכי יפה שאני לבד

ולהתגעגע קצת, כשהכל חשוך והגיע זמן לעצום עיניים, להתכרבל באלכסון במיטה שהייתה פעם של מישהו נוסף ולא למצוא את הכתף.

שם קצת כואב.

אבל אני יודעת שהוא לא כועס כי עמוק בפנים, טוב לו לבד כמו שלי טוב.