אופפ האם אני לא רצויה? ההגשה הזאת תמיד מלווה אותי לכל מקום ונמאס לי ממנה כבר, אני רוצה להיפטר ממנה...

אבל איך?

איך אני עושה שאני רצויה, איך אני באה ואומרת לעצמי, "אם את יפה בדרכך, למה שלא תהיי רצויה בדרכך?".

וזה מעצבן כי אני מנסה ומנסה ומנסה ומנסה ולא מצליחה, אחרי זה אנשים חושבים לעצמם, "מי זאת הילדה הזאת שעושה בדיחה מעצמה?"

"למה היא כל הזמן מסמסת\מתקשרת\מתכתבת כשאני לא צריכה את העזרה שלה?".

כאילו אנשים פאקינג עוצרים לשניה ונותנים לי להרגיש כזאת חרא עם עצמי.

ואני שאני אומרת לעצמי עזבי אותם הם לא חשובים, זה שוב קורה ואני שוב אומרת לעצמי תנסי לא יזיק כלום.

ועוד פעם אנשים נותנים לי להרגיש אותו דבר, ועוד פעם משחקים בי, ואחרי שסיימו להשתמש בי זורקים אותי לאיזה חור בחשכה, ומידי פעם מוודאים שאני נשארת שם ולא זזה.

ונמאס לי מי זה כבר, נמאס לי לקום כל בוקר ולומר לעצמי, "היום יהיה יום טוב, היום אני בטוחה שיקרה משהו טוב" ואז הכל מתפוצץ לי בפרצוף וכלום לא הולך לי טוב, קיבלתי 40 בהיסטוריה קיבלתי נכשל באזרחות קיבלתי נכשל בג"ג.

נמאס לי מי זה שהחיים האלה הולכים לזבל, עדיף כבר לתקוע בעצמי סכין ולסיים עם זה עכשיו מאשר לעבור השפלות ולהיזרק לאיזה חור בחשכה.

נמאס לי מי זה שאנילי דעה משלי, "לירון אמרה שלא אכפת לה בפעם שעברה אז גם עכשיו לא יהיה אכפת לה".

זה שאמרתי בפעם שעברה שלא אכפת לי אולי כי באמת לא היה לי אכפת אבל בכל פעם זה משו שונה, אולי אני כן רוצה לבוא לקניון ולבלות? אולי אני רוצה שאני אהיה הראשונה שתתקשרו אליה ותזמינו אותה לבלות איתכן במקום להיות הבחירה השלישית תמיד, ואם כבר אני הבחירה השלישית אל תספרו לי את מי הזמנתם קודם, אל תספרו לי שזאת ביטלה לכן ואז זאת ביטלה לכן ורק אז חשבתם שללירון לא אכפת לבוא היא במילא תקוע עם כתיבת הסיפורים שלה, עם הנגינה החרא הזאת שלה, בכל פעם שתזמינו אותה ולא משנה איזו בחירה עם הבחירה השלישית או העשירית היא תקפוץ על ההזדמנות כי אנילה מה לעשות.

נמאס לי מי זה שהמשפחה שלי באה ואומרת לי לירון את השמנת אחרי שאני סופסוף מקבלת את עצמי ושאני חושבת שהרזתי.

שהמשפחה שלי לא באה לחבק אותי כמו שאני באה לחבק אותם.

דייי כבר זה מוגזם להתעלל בילדה שרק בת 14..

בילדה שרגישה, כי אני פאקינג בוכה כאן שאני כותבת את הפוסט הזה, כי אני לא יכולה לעצור את הדמעות.

כי אני לא חושבת מהר מידי ולא מגיבה מהר מידי ורק אחרי שהמקרה אני אומרת לעצמי, למה לא עשית ככה? או למה לא עשית ככה?.

שנמאס לי מי זה שכולם רואים אותי בוכה ולא עוזרים לי, "כי הילדה הזאת כל הזמן בוכה וגם אלוקים לא יצליח לעזור לה".

נמאס לי לשמור בבטן כבר!! אבל אני לא יכולה להוציא את האמת כי אני ילדה רגישה וילדה רגישה מבינה רגשות של אחרים.

ילדה רגישה מאוד רוצה לעזור לכולם.

וכשאומרים לך להתגבר? אולי תביאו לי כלים כדי לעזור לי להתגבר, כי זה נורא קל לומר להתגבר אבל מאוד קשה לעשות.

כי מי כמוני יודעת....

הדרך מילוט שלי זה לקרוא ספרים לצאת מין העולם הזה ולעבור לעולם שכולו דמיון, לכתוב סיפורים משל עצמך כי גם ככה את יוצאת מין המציאות לעולם משלך.

את לא שומעת אף אחד ואף אחד לא שומע אותך, כי את כזאת שקטה בתוך העולם שלך מצחקקת מחייכת ומאושרת.

אבל כשאת גומרת לכתוב או גומרת לקרוא את חוזרת לעולם האמיתי, לכדור הארץ, איפה שכולם פוגעים בך ומעליבים אותך.

כי אין אף אחד שיגן עלייך, אין אף אחד שיבין אותך באמת, ועד שמוצאים אנשים שבאמת נפתחים אליהם הם משתמשים בזה כדי לפגוע בך...

וכאן אני מסיימת את הפוסט עם עיניים נפוחות ומלאות דמעות ואף אדום נפוח כמו של הליצנים האלה :)

♥