בבערך שלושה ימים האחרונים לא הבנתי כל כך למה אני מבואסת. זה כאילו לא הייתה סיבה ממשית ומוגדרת, וידעתי שזה לא בגלל המסע.
ואז הבנתי שזה פשוט הדברים הקטנים שעמצבנים אותי ושוברים אותי. זה החוסר סבלנות שלי, החוסר טאקט שלי, העצבים שלי... ושילוב של שלושתם גרם לי לשנוא את כל העולם ופשוט להתרחק מהם כמה שיותר רחוק. דבר שדי בעייתי כשאני איתם 24 שעות ביממה למשך שבוע.
אז סתמתי תפה, וחיכיתי שהזמן יעבור. ולא שסבלתי מהם או משהו... ממש לא. פשוט רציתי לבד.
לא יודעת, הבאסה הזאת לא כל כך עוברת. תכלס אני יודעת למה.
הייתי רוצה לעבור את המסע הזה שוב. להיות יותר מרוכזת, לעשות תדברים בצורה שונה. (אבל זה לא רק השבוע הזה... זה כל החיים שלי בערך). עכשיו כשלמדתי את כל הדברים האלה, את כל המידע הזה ופחות או יותר עיכלתי אותו, אולי אם הייתי עושה את המסע שוב, הייתי יותר פנויה להתחבר לזה. לא יודעת...
שובפעם האדישות הזאת. שובפעם אני לא יודעת. כל החיים שלי אני לא יודעת!
הבריחה מסוביבר זה סרט מדהים, תראו אותו.
"כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך, בין קירות חורשים ובתוך האדמה המדממת רגלי ננעצו, היכו שורשים
ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם
הכרתי טיפותיו של הגשם נקוות בתוכי, יורדות מתחתי והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עלי
ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור ורציתי לעלות גבוה לראות את האור לראות את האור אומרים השמיים כחולים מעלינו מלאים באורות אולי יום אחד אוכל גם אני לראות לראות...
ונפלתי לארץ, בשקט עצמתי עיני, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת מכל כאבי, מכל בדידותי
ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור והצלחתי לעלות גבוה לראות את האור לראות את האור" זה אולי השיר שהכי חיבר אותי למסע הזה, בהרבה מובנים. זה והתקווה, כמובן. כי היה מן רגע כזה, במיידנק, בהר האפר, כששרנו את התקווה... אז שרתי וזה, והתסכלתי על האפר. פאקינג 7 טון שאריות של בני אדם. אז אני שרה ומזייפת וזהו וחושבת לעצמי כמה שהשיר הזה יפה, וכמה משמעות יש לו וכמה אני כל כך אוהבת אותו. ואז יש תשורה הזאת, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". פאק... זאת הייתה הרגשה מטורפת, לחשוב על כל מיליוני היהודים האלה, שלעולם לא יהיו עם חופשי בארץ משלהם. שלא הייתה להם אפילו ההזדמנות... זה נגע לי במיוחד פשוט כי אני כל כך גאה בארץ שלנו. עם כל הבעיות וכל החרא שאנחנו אוכלים וכל החרא שאנחנו מאכילים אחרים, זאת ארץ מדהימה. זה הבית שלי. היא כל כך יפה ומיוחדת, היא מקום בטוח. וזה טיפה מצחיק באיזשהו מקום כי ישראל נחשבת בין הארצות הכי מסוכנות. ותכלס היא כזאת. זאת מציאות מטורפת ומפחידה. אנשים מתים כל יום, לא ברור בשביל מה. אבל למרות זאת, זה המקום שבו אני מרגישה פשוט באמת בטוחה. אני כל כך אוהבת לחזור לארץ אחרי חו"ל. זה החלק האהוב עלי בטיול... כי הבית זה לא רק המושב, זאת כל הארץ הזאת. ותחושת הבטחון משתלטת עלי כבר כשנוחתים בנתב"ג.
וסתם, זה עצוב שהאנשים האלה פשוט באמת לא זכו לתחושה הזאת.
כששרנו את השורה הזאת, וחזרנו עליה בפעם השניה, זה הציף אותי.
והיה גם תקטע בסרט הבריחה מסוביבור, שאחת הנשים בצריף של התופרות מנסה להחביא את התינוקת שלה, ובכל פעם שהנאצי בה לסיור יומי היא מחביאה אותה מתחת לערמת בגדים. ואז בפעם אחת התינוקת בוכה בדיוק כשהנאצי נכנס, והוא לוקח אותה ובגלל שהוא "במצברוח טוב" הוא מחליט להרוג רק את התינוקת ולהשאיר את האימא בחיים. ואז האימא צורחת ומתחננת וזה, והוא מתקרב אליה ואומר לה שהיא צריכה להרגיש ברת מזל ושזה חד פעמי שהוא מוותר לה, ואז היא יורקת לו בפרצוף וחוטפת לו את התינוקת מהידיים. היא ככה מחבקת חזק את התינוקת מולו, הוא שולף אקדח והיא מחבקת את התינוקת חזק יותר ומחייכת חיוך אמיץ כזה, והוא יורה בהן.
לא יודעת, פשוט האומץ הזה שלה, וההבעה הזאת של השחקנית... זה עשה לי את זה הרבה יותר מכל הדרכה, כל קבר אחים, כל מחנה, כל עדות או כל שיר. בכיתי וזה הרגיש נורא וטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
