Must be exhausting to lose your own game

מבחינה טכנית כבר עיכלתי את זה. כי כבר הייתה השיחה וכבר דיברנו וסגרנו אותה. אז בעיקרון עכשיו הרגשות אמורים להיעלם, אני אמורה להתגבר עליהם או משהו בסגנון ולהשלים עם המצב, או אפילו לאהוב אותו! חחחחחחחח.

אבל אם מבחינתי השיחה לא סגרה כלום? אם עדיין כואב לי? אם לא השלמתי עם החרא הזה?!? אם בא לי לבכות ואני לא מסוגלת להשלים אם דבר כזה? 

לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך לגשת לדבר הזה. זה לא מרגיש לי סגור בשום צורה שהיא. פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה. איך להתנהג. איך להבהיר שלא טוב לי ככה, ושכנראה גם בחיים לא יהיה. 

זאת סוג של סגולה, להעביר דברים ככה. קרה משהו רע, סבבה נתגבר, נעלם. איך עושים את זה? אני נתקעת על דברים במשך שנים. זה באמת פאקינג שנים! לא יוצא לי מהראש, לא זז לשומקום. זהו. הרע התקבע לי בלב, התמסד, בנה בית ולא מתכוון ללכת. איך מעבירים דברים כל כך בקלות ומצליחים להרגיש כאילו זה מעולם לא קרה? זה בכלל טוב? איך אפשר לשכוח ממשהו כל כך מהר? איך אפשר לסלוח ככה? זה היה בפחות משנייה. 

"... חפירה חפירה חפירה... ואני באמת מצטערת מכל הלב..." "סלחתי". איך זה אפשרי לשים ככה דברים מאחור?!?! נראה לי שאני בכלל לא רוצה להיות ככה. וזה גם לא שמירת טינה, אני לא שומרת כעס. אני מנסה לשמור כעס אבל הוא מתמוגג לעצב וייאוש. כי אני לא מסוגלת לשמר את הכעס. כל כך הרבה שיחות סגורות, שמבחינתי הן אפילו לא התחילו, כי בראש שלי הן עדיין נמשכות. והסיפורים עדיין עוטפים אותי ומדברים אלי והם חיים וקיימים כאילו הם עכשיו בהווה. למרות שכבר עברה... חצי שנה? לפעמים שנתיים.. שלוש... ויש מקרים שנשארו עוד מהרבה לפני. 

כי אין מה לעשות, שזה מן שילוב של אוגרת עצב וזורק עצב. אז הוא זורק את המקרה מיד כשהוא מרגיש שהשיחה יכולה להגמר, ואני אוגרת אתו ושומרת אותו. ממסגרת ותולה יפה על הקיר. 

זהו. 

אני קוראת פוסטים ישנים שכתבתי, וזה מדהים כמה אני משעממת. אפילו אני לא מסוגלת לקרוא את השטויות שאני כותבת! פאק. 

לשבת על הגג, ביום קריר, עם שמיכה או סוודר ענקי ולקרוא ספר ישן שאני ממש אוהבת. כמו הארי פוטר, או כל דבר נוסטלגי אחר.

לנסוע בדרך חזרה הבית מבצפר, ובדרך לראות מישהו שאני מכירה באחת הטרמפיאדות, בדרך לאילת או משהו, ולשכנע את הנהג לעצור לו.

מישהו שאני מכירה בא לטיול שנתי באזור ואני במקרה פוגשת אותו, בדרך לשיעור ספורט או לכולבו או משהו...

יום עם ראות מדהימה. כמו היום, למשל.

שיעור נהיגה ממש טוב.

שיעור רכיבה ממש טוב.

לשמוע שיר שאני ממש אוהבת ברדיו בזמן שאני מנקה בצימרים.

מישהו שאני מכירה בא לצימרים.

תמונות ישנות מהגן או מהיסודי.

אוכל טעים כלשהוא...

לשבת למעלה באולם מופעים, לדבר במיקרופון ולהגיד לכולם מה לעשות ואיך ומתי להפסיק ומתי להמשיך והכל.

המיטה שלי. 

יום שער ממש טוב.

לשבת על הדשא בחוץ ביחד קצת לפני ששוקעת השמש, ועד שיוצאים כל הכוכבים.

להתחרפן אחושרמוטה.

עקרות בית נואשות, איך פגשתי את אמא, היפה והחיה, בת הים הקטנה, פיטר פן...

טרמפים עם הרבה אנשים לכל מקום...

תחרות שתייה.

שיחת אינטרנט חשובה שגורמת להלחץ ולהיות במתח וללב לדפוק ולהשתגע.

לחפש תמונות יפות בגוגול. 

לחזור מבצפר, ובדרך הביתה מתחיל גשם.

אוכל טעים וכיפי בבצפר.

לחזור מהצימרים ולהיות בשוונג של להזיז את עצמי אז לעשות מלא דברים מועילים.

השראה מטורפת.

אף אחד מהדברים האלה לא מעודד אותי כרגע... 

להתעורר ביום שבת, לקראת צהריים, החלונות פתוחים וקריר בחדר. מכוסים בשמיכת פוך/ הצמר האדומה, ומתחבקים.

זה יותר בכיוון...

נניח שיש לי שלט קסמים, כמו בקליק. ואני יכולה ללחוץ על פאוז, ולעצור את הזמן. להריץ קדימה את החיים, להריץ אחורה... לעצור. זה נהדר, נכון?

אבל נניח קרתה פאדיחה... למשל הפלצתי ליד כמה חבר'ה... אז עצרתי, הרצתי אחורה, ואין פלוץ. השאלה היא אם למרות שהרצתי אחורה, הם יזכרו את זה? הרי זה קרה. אז אני לא רואה מה ימנע מזה להכנס לזיכרון שלהם... אולי זה יראה כמו חלום או זיכרון ממוצא. אבל זה עדיין יהיה קיים, כי זה קרה.

אז מצאתי בשלט פאק!