מבחינה טכנית כבר עיכלתי את זה. כי כבר הייתה השיחה וכבר דיברנו וסגרנו אותה. אז בעיקרון עכשיו הרגשות אמורים להיעלם, אני אמורה להתגבר עליהם או משהו בסגנון ולהשלים עם המצב, או אפילו לאהוב אותו! חחחחחחחח.
אבל אם מבחינתי השיחה לא סגרה כלום? אם עדיין כואב לי? אם לא השלמתי עם החרא הזה?!? אם בא לי לבכות ואני לא מסוגלת להשלים אם דבר כזה?
לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך לגשת לדבר הזה. זה לא מרגיש לי סגור בשום צורה שהיא. פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה. איך להתנהג. איך להבהיר שלא טוב לי ככה, ושכנראה גם בחיים לא יהיה.
זאת סוג של סגולה, להעביר דברים ככה. קרה משהו רע, סבבה נתגבר, נעלם. איך עושים את זה? אני נתקעת על דברים במשך שנים. זה באמת פאקינג שנים! לא יוצא לי מהראש, לא זז לשומקום. זהו. הרע התקבע לי בלב, התמסד, בנה בית ולא מתכוון ללכת. איך מעבירים דברים כל כך בקלות ומצליחים להרגיש כאילו זה מעולם לא קרה? זה בכלל טוב? איך אפשר לשכוח ממשהו כל כך מהר? איך אפשר לסלוח ככה? זה היה בפחות משנייה.
"... חפירה חפירה חפירה... ואני באמת מצטערת מכל הלב..." "סלחתי". איך זה אפשרי לשים ככה דברים מאחור?!?! נראה לי שאני בכלל לא רוצה להיות ככה. וזה גם לא שמירת טינה, אני לא שומרת כעס. אני מנסה לשמור כעס אבל הוא מתמוגג לעצב וייאוש. כי אני לא מסוגלת לשמר את הכעס. כל כך הרבה שיחות סגורות, שמבחינתי הן אפילו לא התחילו, כי בראש שלי הן עדיין נמשכות. והסיפורים עדיין עוטפים אותי ומדברים אלי והם חיים וקיימים כאילו הם עכשיו בהווה. למרות שכבר עברה... חצי שנה? לפעמים שנתיים.. שלוש... ויש מקרים שנשארו עוד מהרבה לפני.
כי אין מה לעשות, שזה מן שילוב של אוגרת עצב וזורק עצב. אז הוא זורק את המקרה מיד כשהוא מרגיש שהשיחה יכולה להגמר, ואני אוגרת אתו ושומרת אותו. ממסגרת ותולה יפה על הקיר.
זהו.
אני קוראת פוסטים ישנים שכתבתי, וזה מדהים כמה אני משעממת. אפילו אני לא מסוגלת לקרוא את השטויות שאני כותבת! פאק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
