כשאתה קטן, ביסודי ובתיכון, נותנים לך לחיות באשליה שאתה טוב, שיש לך את זה. נותנים לך להאמין שאתה שווה משהו, שאתה מוכשר, חכם, מהיר ושאתה תצליח בעולם הזה. ואז אתה מגלה שאתה חתיכת כלום מסריחה.
איך כל פעם מחדש אני מצליחה להתלהב ממשהו בטירוף להתחיל לפנטז עליו, לדמיין את כל החיים והחברים והחוויות והיומיום שיהיו לי כשאני אהיה ככה וככה ואני נשאבת לזה ברמות מטורפת, כמעט מתחילה להאמין שזאת מציאות. מפנטזת ומפנטזת שעות ואני בטוחה שאני אהיה אדירה בזה, אני באמת מאמינה בזה. מתכננת לעצמי את העתיד, לאן אני אלך ואיך יהיה הראיון ולא לוקחת בחשבון, אפילו לא לשניה, שוואלה ישמצב שאני לא טובה מספיק. שלא יקבלו אותי. שזה שאני חייה בבועה מיקרוסקופית שבה אני טובה ומוצלחת לא אומר כלום. אני שוכח שיש עוד אנשים בעולם הזה, שווים יותר. הדברים שאני חזקה בהם? אז הם יותר חזקים. ואז הבועה מתנפצת וזה כל כך כל כך כל כך כואב. רק לחשוב על זה, ואני מתכווצת.
איך הם נותנים לך לחיות בבועה הזאת... פאק. איך בעולם האמיתי הכל מתגמד. כל מה שעשית. כל ההצלחות שצברת בביה"ס ובכל התקופה הזאת פתאום שוות לתחת. כל המאמץ שהשקעת והפידבאקים שקיבלת היו כאילו.. לא מזויפים, אבל זה מה שעולה לי. שזה לא אמיתי. שכל המגמת תאטרון הזאת, ההפקה הזאת שהיא החיים שלי עכשיו, זה נראה כל כך גדול וחשוב ומשמעותי ואוף. זה כל כך מבאס להסתכל רגע מבחוץ, להבין את הפרופורציות ולהבין שזה כלום. פשוט.. כלום. חסר משמעות. פצפון, זעיר, קטנטן...
ועכשיו אני מגיעה למקומות האלה עם ביטחון עצמי בשמיים אחרי שמזיינים לי את השכל שנים שזה הכי מתאים לך בעולם ואין מצב שאת לא מתקבלת וזה בול את ואת מושלמת לזה ואת הכי אדירה והכי מתאימה וסתמו פה. ואז הכל מזדיין לי בפנים. זה על הפנים.
אבל זה מפגר להאשים אנשים אחרים. מה, להגיד שלא יעודדו אותי? לפרוץ במחאה כנגד אמונה בילדים וביכולות שלהם? מה?
לא. זאת אני. עם ציפיות בשמיים ותוצאות ששוות לקקי. לא משנה כמה אני אגיד לעצמי וכמה אני אתאמן על זה וכמה זה יהיה הכי האדיאולוגיה שלי בעולם אני לא באמת מסוגלת לשלוט בציפיות שלי. ואז חרא...
כל הקטע של הדלקת נרות גורם לחופש להיות ממש קצר. כל יום מדליקים נר, ואני מסתכלת על הכנים הריקים בחנוכיה ואומרת לעצמי פאק, רק עוד $%#! נרות. ואז זה נראה קצת... אבל כיף
אני ולירני נלך לראות דמדומים בחופש, ואני אסע אל בת דודה שלי ובעלה ונחגוג את חג המולד (כי אין מה לעשות שיש גם צד נוצרי במשפחה...) ואני אנשום קצת אוויר עירוני וארוויח כסף ועוד מעט באמת שממש עוד מעט כבר יהיה לי רישיון!
התחלתי לקרוא את הארי פוטר השישי שוב, פשוט כי זה כל כך יפה. רציתי את הראשון אבל אני לא מוצאת אותו ואני די בטוחה שחסרים לו די הרבה עמודים. וגם התחלתי לחפור באינטרנט ולקרוא פאנפיקים ואני נזכרת בכמה שאני חנונית וכמה שהיית כותבת פעם וכמה שנהנתי מזה וזה היה החיים שלי.. לפרסם את הפרק הבא ולקרוא את הפרק הבא בפאנפיק האהוב עלי. אני מתגעגעת לזה. ושונאת את עצמי על זה שמחקתי את כל הפאנפיקים והפיקצרים שלי ברגע של שנאה עצמית. הם לא היו כאלה גרועים, רק קצת. גרוע ברמה של ילדה בת 13 שכותבת, אבל הייתי יחסית טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
