אני כל הזמן עייפה. פשוט... כל הזמן. ולא משנה כמה ישנתי בלילה. לא משנה אם ישנתי 4 שעות, או 8, או 12. אני עייפה. חסרת אנרגיות. אנמית. והעייפות הזאת גורמת לי להרגיש פשוט חסרת משמעות. ו... כל כך אין לי כוח להסביר את זה. זה דורש מחשבה מעמיקה ולנסות ולהבין מה אני באמת חושבת ואני לא באמת מסוגלת לזה עכשיו. מסוגלת, אבל אין לי כוח.
ואני כל הזמן רעבה. אני יכולה לאכול ארוחת בבוקר בבית, 2 סנדוויצ'ים בבי"ס, לחזור הביתה, לאכול ארוחת צהריים, לאכול משהו קטן, עוד משהו קטן ואז ארוחת ערב ואז עוד משהו קטן. בור בלי תחתית. פשוט כל הזמן רעבה. אבל לא רעבה אמיתי. רעבה- צריכה למלא את הצורך הזה למשהו שהלוואי והייתי יודעת מהו. מה?! מה את רוצה יקרציה?!?! מה מציק לך?! מהההההההההה??!?!?!!???? זה מן צורך לא ברור למלא משהו מבפנים שמרגיש מאוד מאוד ריק. ואני לא יודעת מה.
הלוואי שהשיעורי נהיגה שלי היו כמו בסרטים... יש ברקע את eye of the tiger, ורואיםבנאדם נוהג בעילגות מוגזמת, ממש גרוע ועושה מלא טעויות. המורה צועק עליו ואני מרכין תראש כזה בתסכול וייאוש. ואז קורה משהו שממלא אותו בהשראה ונחישות, והוא חוזר ולא מוותר ומתאמן המון, רואים אותו נוהג יותר טוב ועם פחות ופחות טעויות. מרים איזה כמה משקולות על הדרך ורץ איזה מרתון, ואז בסוף רואים אותו נוסע בצורה מושלמת אל עבר השקיעה אחרי שהוא הצליח ללמוד לעשות את זה כמו שצריך בדקה, גג דקה וחצי של סרט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
"