Must be exhausting to lose your own game

לא מעכלת כל כך... בעיקר אין לי כוח.

הרבה אנשים אמרו לי שזאת חוויה שלא כולם זוכים לעבור ושכדאי שאני אתחיל להעריך את זה. אני מסכימה.

אבל כבד לי בלב, כאילו לכל דבר לוקח המון זמן לחלחל פנימהו ולהתשפט בפנים, להשפיע.

וגם אחרי שזה מגיעה פנימה, התגובה לא מספקת. יש בי מן אנמיות כזאת בזמן האחרון. עייפות כבדה. אדישות מעצבנת. למרות שאני מרגישה חזק כשאתה פה.

אני מפחדת שהמסע הזה יחלוף מעלי. שאני אסתכל עליו מהצד. שלא יהיה לי איכפת. 

הדבר האחרון שאני אעשה זה להעמיד פנים.

יש כאלה שאומרים שברגע שאתה מעמיד פנים שאתה מרגיש, הרגש כבר בא לבד.

אם הוא יבוא, הוא יבוא. אם לא, לא.

זה לא שאני רוצה למרר שם בבכי. לא מעניין כל כך. זה לא שאני רוצה תמונות שלי עם דמעות בעיניים, מניחה תראש על כתף של מישהו. 

אני באמת רוצה לנסות להבין קצת. לא יודעת... נו לא יודעת באמת. אני נוסעת כי אני נוסעת וזהו. כוסעמק העולם. אני לא במצב של לחשוב עכשיו.

 השיר הזה עושה לי טוב עכשיו... רק המוזיקה. והמשפט הראשון: I found god...

אני מתגעגעת וקצת מתקשה להראות את זה. אז שתדעו ש... אני מתגעגעת.

ואני אפילו לא לוקחת מצלמה!!!#@!!!#@!@##!!!!