אני לא יודעת מה זה, אבל כשזה בא, זה מכה בכל הכוח. בחזה, באזור הלב, ממש כואב לך. כמה שעות, יום שלם, ימים...

הכאב הזה מביא עמו פסימיות יוצאת דופן. גם כשהכל בסדר אז שום דבר לא באמת בסדר. בכל רגע מתחשק לבכות, אפילו בלי סיבה. ואם יש סיבה, הקטנה שבקטנות, הכל נפרץ. כאילו נופלת לך אבן על הראש. כאילו זה סוף העולם. הרצון היחיד שלך במצב הזה הוא להתחפר מתחת לשמיכה ולהישאר שם. בלי אנשים. בלי דיבורים. בלי תפקיד בעולם הזה. להיות אף אחד, להפוך לשקוף. לברוח מהכל. מה שמצחיק, זה שאין לך מושג למה בכלל. זו פשוט הרגשה. בטח שקשה לך לתפקד עם הרגשה כזו. אתה מפוזר, אתה לא מרוכז, אתה בלחץ, אתה מפוחד מהכל ובאותו הזמן לא אכפת לך מכלום. זה כאילו חור שחור מאוד מאיים לבלוע אותך. וההרגשה הזו באה והולכת, אבל אף פעם לא באמת עוזבת. וקשה לי, קשה לי להתמודד עמה. זה לא אפשרי בכלל.

נכתב אתמול. הקטע נכון לגבי היומיים האחרונים (והרבה מקרים קודמים ובאים) בהם בכיתי בלי הגבלה, בלי סיבה. בהם כאב לי. נכנסתי למשטרה לא מזמן כפי שכבר אמרתי. האנשים שם אחלה, הם התייחסו אליי יפה. העבודה מעניינת בטירוף. ניסיתי לתת מעצמי את מאה האחוזים מתי שאפשר. אבל בין החריצים אני נופלת, נשאבת, מטה. אתמול יצאתי עם השוטרים מהתחנה לבאולינג. כמובן שבהתחלה שכחו בכלל להתקשר אליי למרות שהמפקדת התעקשה שאני אבוא ואכיר את כולם. אמרתי לעצמי למה לא, אולי באמת אתחבר איתם שם. מישהו מהתחנה הקפיץ אותי בסוף. לא הצלחתי להתחבר למרות שניסיתי ובאמצע נעלמתי לשירותים. לבכות ולשפוך את הלב לידיד שחפרתי לו עוד קודם.

הדבר הזה מפריע לי לתפקד. היום כבר כולם שמו לב. גם קודם, שקטה מדי, מוזרה קצת. היום כבר בכלל. לקראת סוף המשמרת בקושי דיברתי עם אנשים, לא היה לי כוח למסיכות. עניתי בטונים נמוכים ופנים עצובות\אדישות. היה שלב בו הניידת עם השותפים שלי עזבה ולא היה מקום, אז נשארתי חסרת מעש. קשקשתי Fuck על היד ומישהו אמר למפקדת שלי שכתבתי Fuck the police. תודה רבה באמת, מישהו. בדרך חזרה כהרגלי הלכתי במקום לא מוכר, כדי להכיר אט אט המון דרכים המובילות לבית השוטר. הלכתי לאיבוד ואפילו לא היה לי כוח למצוא את הדרך. בנוסף, נראה לי שעברתי ליד בית השוטר איזה פעמיים ולא שמתי לב. הייתי שקועה בתוך עצמי, בתוך הדיכאון.

הדחף להרוס הופיע גם הוא. להרוס הכל. אם אצא מהמשטרה, אהרוס לעצמי את החיים. אני יודעת את זה. אני כל כך רוצה להיות שם, במיוחד בת"א, לעבור את הקורס... אם אצא מסיבות כלשהן אז כבר לא אוכל לחזור.

עלה אצלי הדחף שהייתי רוצה לקרוע את הרישומים שלי, על כל אחד מהם עבדתי כמה שעות. בסוף לא עשיתי זאת כי מיהרתי לאוטובוס בשביל להגיע הביתה וכשהגעתי (נסיעה של שעתיים שלוש), נרגעתי. עלה גם הדחף פשוט לא לבוא מחר למשמרת (משמרת לילה של חמישי, הכי הרבה אקשן). לא להודיע כלום, פשוט לא לבוא. שיעשו מה שבא להם. שיביאו אותי בכוח, שיעצרו אותי, שיעיפו אותי מהמשטרה, שיפנו אותי לצבא, שיפנו אותי לכלא. דחף כזה לעזוב הכל, לעזוב את העולם הזה בצורה נפשית ולהיות רק קליפה של בן אדם. שיעשו איתי מה שבא להם. וזה, כי אין לי האומץ להתאבד באמת.

אין מי שיעזור לי. אני בודדה. ידיד שלי אמר לי שאולי בגלל זה המצב רע, אבל אני לא בטוחה. לא יודעת. בא לי שיקחו ממני את הכאב הלא מוסבר הזה, כל כך בא לי. שישאירו רק את השלי השאפתנית, האמנית, תולעת הספרים, הכותבת. בלי דכאונות מיותרים שגם אותם אני אוהבת אבל לא ברמה הלא נכונה, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.

אני... רע לי. רע לי כל כך. בא לי שמישהו יחבק ולא יעזוב, אבל אסור לי לסמוך על אחרים, אני צריכה לסמוך על עצמי. אני צריכה ללמוד להתמודד. אין לי את הכלים, אני לא יודעת איך. שום עזרה שביקשתי בעבר לא התפתחה אלא ההיפך, נגמרה מהר משהתחילה ללא תוצאות. אין לי מושג מה לעשות. כל הזמן רע לי. רע לי רע לי רע לי רע לי.

קרה המון בשבוע מורט עצבים זה. אנסה לסכם בקצרה...

ראשון: הגעתי לבקו"ם בשביל ראיון פסיכוטכני של מיועדות ללוחמה. התראיינתי אחרונה, לא התרגשתי יותר מדי. זאת אומרת, ראיון. מה יש לא לעבור, הרי את הגיבוש כבר עשיתי. עניתי תשובות נורמליות לחלוטין כמו שתמיד עושים בצבא כדי לא לסגור בפניך אפשרויות (או לא עושים כדי כן לסגור פניך אפשרויות). ראיתם בעצמכם לפני כמה פוסטים.

שני: חופש שלא הרגשתי אפילו שהיה ונברא.

שלישי: נסיעה עד מחו"ה אלון אי שם בצפון כדי לאסוף את הדברים שלי למקרה שישבצו אותי לקרק"ל ביום רביעי, הרי רציתי מג"ב או קרק"ל. בשלוש ומשהו, בעודי יושבת בתחנה ליד הבסיס ומחכה לחזור הביתה, חושבת בלי סוף על המדים החדשים שאקבל ביום למחרת, על החיל אליו אלך, בתקווה מג"ב. מתרגשת, מחכה כבר לרביעי או לשיחה ממדור נשים.

השיחה ממדור הנשים אכן מגיעה.

"שלי?"

"כן."

"אני ממש ממש מצטערת אבל לא התקבלת-"

למג"ב?

"-ללוחמה. אני נורא מצטערת שאני מודיעה רק עכשיו... תצטרכי להגיע מחר לבקו"ם כדי לקבל צו הצבה."

"אבל מה בעיה?" אני בשוק של החיים שלי, "הרי עברתי גיבוש!"

"הפסיכוטכני..."

"מה הבעיה בו? לא היה שם שום דבר חריג! אפשר לפחות להגיד לי מה קרה?"

"לא... אני מצטערת."

"טוב, ביי" סיימתי את השיחה לפני שאני פורצת לה בבכי על הקו. באמת בכיתי, לא הרבה כי היו אנשים סביבי, או שלא הרגשתי צורך לבכות יותר מדי. לא כי לא כאב לי, פשוט כי לא יעזור לי לבכות ולהיות בבאסה. המחשבות השתלטו לי על המוח. כל כך הרבה מחשבות. לסרב לתפקיד החדש? להתעקש על ראיון חוזר? ללכת לתפקיד אחר? לשבת בכלא? אבל אז לא אוכל להיות בתפקידי שיטור וזה הדבר היחיד שמעניין אותי. לסרב או לא? להתעקש או לא? מה אם יביאו לי תפקיד אחר שאוהב...?

ואז הגיע הפוסט הדכאוני שמתחת.

רביעי: מגיעה לבקו"ם באיחור כי אפילו לא היה לי כוח לשים שעון מעורר. זה לא ממש משנה. רואה את הלוחמות הטריות שקיבלו הרגע מדים. את המג"בניקיות. זה כואב. זה מעצבן. אלו שהיו איתי בראיון, אלו שהיו איתי בגיבוש. הייתה שם אפילו אחת מגניבה שאמרה לי שהיא עברה את הראיון רק בפעם השנייה. היא ג'ינג'ית, ממש לבנה, מדברת רוסית ואנגלית בעיקר. הדובדבן שבקצפת-היה לה קעקוע ענק על היד. היא מושלמת. אם רק הייתי בי...

בכל אופן, החלטתי לא להתעקש על קרבי, גם בשביל הסיכוי שאקבל תפקיד טוב יותר וגם בגלל שאם בכלל עלתה השאלה בין אם להתעקש או לא להתעקש, סימן שאני מבולבלת ולא מספיק בטוחה בעצמי. ידעתי שאני רוצה את זה, מאוד אפילו, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה שאני מתאימה לזה. בכלל, הביטחון העצמי שלי נמוך ואני לא בטוחה בכלום. אבל זה כבר לפוסט אחר...

לא רחוק ממני מתרחש הפיגוע. יכול להיות שיעשו עוצר על הבסיס. בסוף לא, ואני חוזרת כרגיל.

"שלי? את סימנת במנילה הכי גבוה את אפשרות שח"ם ולכן אני נותנת לך צו..."

חמישי: ירושלים, מטה ארצי, באיחור קל של שעתיים. אני כבר בטוחה שישבצו אותי שם והאמת, להכיר מקום שטרם הייתי בו מלבד הטיולים לאתרים המוכרים, נשמע לי מגניב. מצד שני, זה יותר מדי רחוק ולהגיע משם למקומות יכול להיות סיוט. זה עלול לתקוע אותי בהמון מובנים. הראיון עובר בסדר, מאיה האחראית על השיבוצים היא מהמרוקאיות הסחבקיות האלו. אמרתי לה שאני רוצה להיות שוטרת סיור בתל אביב. היא התקשרה לבית השוטר, שם אתגורר בין המשמרות. חוגר-ביי. תעודת שוטר-היי. מורידה את המדים ונוסעת על אזרחי בחזור.

בקיצור, אני מרוצה. הלוואי והכל ילך בסדר, אוכל להתקבל לסיור, אוכל לקבל תחליף לדברים שעשויים מעור וצמר במדים. חוץ מזה, תל אביב בייבי. הכל שם.

צדקתי כשאמרתי שדלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת. עוד לא ויתרתי לגמרי על קרבי ואם זה ישאר אצלי בראש, נשאר לי רק להפוך לאדם עם יותר ביטחון עצמי ולבקש לצאת בהמשך. אני חושבת שיהיו הרבה יותר סיכויים שאתקבל למג"ב אם אעבוד כמה זמן במשטרה. משטרה זה אחלה והכל אבל קרבי זה הרבה הרבה יותר מאתגר.

אני רואה בתפקיד הזה הזדמנות נפלאה. למעשה, אני מרגישה שזה לא במסגרת שירות חובה אלא שאני בחרתי בכך. הרי רציתי לעבוד במשטרה ועכשיו אקבל קורס בחינם, מגורים בחינם ושהייה בעיר שמאוד נוח להיות בה. פאן!

לא רוצה לשמוח מוקדם מדי אבל הלוואי והכל ילך כמו שצריך. זו הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני שמחה, מרוצה, מלאת תקווה לגבי ההמשך. באמת שאתן מעצמי את המקסימום. אח, היה מוזר לנסוע על אזרחי... פתאום אני סתם עוד אחת ולא "חיילת! תראי לי חוגר!", "חיילת!", "חיל החינוך, אה?" בלה בלה. די התרגלתי למדים והיה עצוב לדחוף הכל לקיטבג. אבל! אם אהיה שוטרת סיור יהיו לי את מדי השוטרים השחורים היפים האלו! (וסוף כל סוף הבנתי מה ההבדל בין מדים כהים כאלה למדי שוטר רגילים של חולצה כחולה בהירה ומכנס כחול כהה).  

טוב לי. סוף סוף. שישאר ככה...

סופ"ש נפלא ותודה למגיבים פה, זה נותן לי תחושה שאני לא לבד גם אם אני מרגישה הכי לבד בעולם וכותבת פוסטים מתוך עצבות.

רע לי...

הלוואי והיה עם מי לדבר.

הלוואי והייתי בוכה ויודעת שלמישהו אכפת.

אני אלך לבכות בכל מקרה.

אלוהים תעשה שיתנו לי משהו טוב מחר... אין לי כוח להתנגד. אין לי כוח כבר לכלום.

כן, הכל בסדר. יש לי חברים, אני שומרת איתם על קשר. גם שם היו אנשים בסגנון שלי. גם איתם אני שומרת על קשר. לא יהיה שום דבר ספציפי בו יהיה לי קשה יותר. לא הייתי במשבר נפשי בשנה האחרונה. לא הייתי בטיפולים פסיכולוגיים או נטלתי תרופות. המצב הגופני נהדר. אני עושה ספורט ולא, הוא לא הזיק לי מעולם. אני לא חושבת שהמעמס הנפשי שהשירות מהווה ישפיע עליי. אני אעמוד בו. הכל בסדר, עם ההורים והמשפחה וזה. אני אשקול גם תפקידים אחרים. אני... בסדר. אני אפילו מחייכת. כשמחייכים הכל בעצם בסדר, נכון? זה תמיד ככה. כמה שאני בסדר, לא להאמין אפילו.

כמה שקרים.

"יש לך משהו להוסיף?"

"לא."

אתמול ציינתי יום הולדת שנה לקעקוע שלי. כפי שחלקכם אולי זוכרים הכינוי הקודם שלי היה Bloody Roses, כציון האהבה שלי לורדים ויותר מכך-כשהם נוזליים. או משהו כזה. את הקעקוע עשיתי עם דומ החברה וסף האקס שאני כבר לא בקשר איתו, אצל הגדול מכולם אלכס... כלומר, מיכאל קוזלנקו מקיפוד.

הרעיון לקעקוע נולד מציור לא מושקע שקשקשתי על גבי נייר. אני גם נורא אוהבת ורדים, זה סוג הפרח היחיד שאני אוהבת. במיוחד שחורים, אך גם לבנים ואדומים אם מסתכלים על המציאות.

כמובן שלקעקוע צריכה להיות משמעות עמוקה ובלה בלה אז המצאתי שקר כלשהו על שתמיד יש טוב ורע, הורד פורח אך גם נוזל, נוזל אך גם פורח, בולשיט אך גם... ובכן, בולשיט. חודש אחרי הקעקוע נכנסתי לתקופה הכי גרועה בחיים שלי וזה לא עזר במיוחד. אבל היי, אני עדיין מתה עליו.

דם...

אתמול נסעתי לחדרה כדי לקנות כמה שטויות ולאסוף את המשקפיים והעדשות. עדשות המגע מסתבר לא ישמשו אותי בטירונות קרבית בגלל הסיכון שיפלו או יתלכלכו, אז אפשר להגיד שזה סתם בשביל הניסיון. אולי אקנה חד פעמיות בהמשך. לא חשבתי שיהיה קשה כל כך לשים עדשות אבל הסתבכתי איתן איזה עשר דקות עד שהצלחתי, עם איפור מרוח ודמעות בעיניים. אני לא רואה איתן טוב משום מה אז אלך להחליף אותן או משהו.

הצעתי להורים שלי לארח מישהי אצלנו בבית בגלל המצב הבטחוני בדרום. להפתעתי הם הסכימו. ליאן לא רצתה, אז כתבתי בכמה מקומות בפייסבוק כדי למצוא. אם מישהו קורא את זה ומעוניין-תפנו אליי בתגובות או במייל Sheloosh1@walla.com. אני יכולה לארח נפש אחת. אם אני לא עונה לכם סימן שאני בצבא, אבל לא בא לי לפרסם כאן את המספר שלי אז מצטערת...

סופ"ש משעמם יחסית, לא היה לי כוח לצאת מהבית. יצא לי לצייר פנים של אמן אחד בפרופיל. אני לא מי יודע מה מרוצה, אבל זה רוב הזמן ככה בנוגע לציורים שלי. לפחות יש לאן לשאוף להשתפר. בנוסף כבר כמה זמן שאני מנסה לשפר את האנגלית שלי אז ראיתי 'העורב' בלי תרגום וקראתי ראיון עם האמן שציירתי (SEEN) מהספר האלוהי- Peel the art of the sticker. הוא גם אמן גראפיטי, גם מעצב צעצועים וגם מקעקע! אדיר לו.

יחד עם האנגלית אני רוצה לשפר את החשיבה שלי. משום מה נדמה כאילו קיבלתי איזו מכה בראש ואני הרבה יותר מפגרת ממה שאני אמורה להיות. הזיכרון שלי גרוע, התגובות שלי איטיות, שיקול הדעת שלי מפגר, חוש הכיוון שלי נוראי ובקיצור, הכל ביחד. קניתי אתמול חוברת של משחקי חשיבה וכבר הספקתי לעשות שם כמה דברים. גם עבדתי היום על 'שחור ופתור' הראשון בחיי ו'חידאתון' (אני חושבת שככה קוראים לדבר הזה). מיותר לציין שלא הצלחתי לסיים אף אחד מהם, אבל לפחות ניסיתי.

מחר ראיון בבקו"ם, שיקבע לאיזה תפקיד לחימה יגייסו אותי! כמה שאין לי כוח לנסוע למקום שאני לא מכירה...

שבוע טוב ובעזרת המהשמו שקט שיהיה

אז או שאני צריכה לקבל את העובדה שאני לבד ופשוט לחיות עם זה, אם אין אני לי מי לי, או שאני ממש צריכה מישהו שיהיה לצדי, ישאל לפני שאגיד, יעודד אותי, יעזור ויתמוך בי.

אני צריכה לסמוך קודם כל על עצמי, אני יודעת, אבל אני בת אדם. אנחנו יצורים חברותיים ואני לא יכולה להסתדר לגמרי לבד. אני צריכה מישהו שיבין אותי, מישהו שלא אצטרך לחשוב פעמיים אם לספר לו מה עובר עליי, מישהו שלא אצטרך לחשוב שלוש פעמים איך לספר לו מה עובר עליי. מישהו שאבטיח לו שלא אפול לעולם והוא יזכיר לי זאת ברגעים הכי קשים.

אתמול הייתה נפילה... ובכללי זו תקופה לא ממש טובה. אני סוף סוף מודה בזה. אני רק מקווה שמכאן אעלה למעלה ולא אפול עוד יותר נמוך.

מעצבן אותי לחשוב שהצלחתי להכיר אנשים, אבל משום מה ההיכרות הזו נגמרת לפני שאני מספיקה למצמץ ואין לי מושג למה.

מעצבן אותי שהמדפסת שלי לא עובדת, האינטרנט איטי, תוכנות המסרים לא עובדות, האמפי לא נטען.

מעצבן אותי שאין לי מצלמה ואין לי מספיק כסף, לפחות לא בראש סדר העדיפויות שלי לאסוף כזה בשביל אחת.

מעצבן אותי שאין לי מושג למה כל כך בא לי חבר בזמן האחרון, זה לא שיהיה טוב יותר אם יהיה כזה.

מעצבן אותי שאף פעם לא טוב לי. בשום מקום, בשום זמן, לא משנה עם מי.

מעצבן אותי שאני לא יודעת אנגלית וכולם כן.

מעצבן אותי שכולם חכמים ואני לא כל כך.

מעצבן אותי שאין חיה שאני יכולה לגדל ותהיה לידי ולא אי שם בחוץ.

מעצבן אותי שאני לא יודעת לבשל.

מעצבן אותי שדברים מציקים לי בזמן האחרון ואין עם מי לדבר על זה, וגם אם יש אז זה לא עוזר.

מעצבן אותי שאין רמקולים נורמליים למחשב הזה וכל דבר שאני שומעת נשמע כמו קיא דרך הרמקולים של המסך.

מעצבן אותי שאין לי סבלנות.

מעצבן אותי שאני לא שומעת טוב.

מעצבן אותי שקשה לי לבטא את עצמי בדיבור. או שחסרות לי מילים, או שאני מגמגמת, או שאין לי מה להגיד.

מעצבן אותי להרגיש רע או לא להרגיש כלום.

מעצבן אותי שלא פעם רמזו שיש לי חשיבה ילדותית. מצטערת באמת שההיגיון שלי לא פועל כמו שהוא פועל אצל העולם הזה.

מעצבן אותי שאני לא מבינה את העולם הזה.

מעצבן אותי שיש רק תשובה אחת נכונה לשאלה: "הכל בסדר?"

מעצבן אותי שהכל בעצם בסדר אבל שום דבר לא באמת בסדר ומה זה בכלל בסדר?

עד כאן פוסט קדם וסתי זה. וואו, אפילו לא ידעתי שיהיו לי מלא דברים לרשום.