מדהים איך שכלום לא השתנה.

הייתי ילדה דכאונית בת שתים עשרה שהתחילה לחתוך את עצמה ולהסתגר בחדר,

עכשיו אני בת תשע עשרה, עדיין דכאונית, מסתגרת בחדר עם מוסיקה עצובה.

בוכה,

ובוכה,

כמו איזו אפסית.

רגל פה, בעולם האמיתי,

רגל שם, בעולם הבא.

מחשבות אובדניות, כמו שתמיד היו.

התמונה הזו עם האקדח ברכה שלא יצאה מהראש,

התחלפה לאקדח בגרון כי כך סיכויי המוות מלאים.

פשוט עלוב.

לא משנה עם איזה אנשים,

באיזו מסגרת,

באיזה גיל,

הכל אותו הדבר.

הכל פשוט אותו הדבר.

רבה עם ההורים,

אין כוח לכלום,

אין מה להגיד.

בלבול.

אני לא רוצה ככה את החיים שלי.

לא רוצה.

אבל אין לי מספיק כוח לשנות,

ואין לי מושג למה אני לא מתאבדת.

אני תקועה,

הכל תמיד תקוע ככה באמצע,

רגל פה רגל שם,

וזין על זה.

אני אפילו לא רוצה להיפרד מהדיכאון,

אפילו שאני שונאת אותו.

זו החיה הזו שתמיד איתי,

כשאני לבד.

בלעדיו אני לא מכירה את עצמי.

מצד שני, הוא הורס אותי.

בעצם, מה כבר יש להרוס? הכל אצלי הרוס, כל הזמן.

אפילו אותם השירים.