נמאס לי לפחד על כל שקל שאני מוציאה. נמאס לי לבדוק מה מצב החשבון שלי בבנק ולגלות את אותו החרא. נמאס לי לנסות לחסוך בשביל קעקוע ולא להצליח. נמאס לי מבנקים עם אנשים מבוגרים והמתנה של שעה במקום הכי משעמם בעולם. נמאס לי שהצבא לא נותן לי אישור לקצבת חייל טבעוני כבר מספר חודשים אחרי הרבה מאוד טרטורים. נמאס לי לבקש מההורים כל הזמן, ועדיין לבזבז משלי.

נמאס לי מכל הקשור לעולם הזה, עולם המבוגרים. אני חושבת פשוט לפרוש. כלומר לא להתעסק עם זה, לפחות עד שתהיה לי עבודה נורמלית וחיים נורמליים כי כרגע זה רק מביא מתח ואי נעימות. מצד שני, איך אקנה דברים? אוכל, בילויים, פירסינג, סקייטבורד, בגדים ועוד... אני לא אדע כמה יש לי להוציא, לא אדע אם יש לי, וסוג של אוותר על החלומות היותר גדולים (קעקוע של שרוול, אופנוע, אנגליה).

הכי קל להגיד שעכשיו אני אוותר ואחסוך כבר אחרי הצבא, אבל אז יהיו הרבה יותר הוצאות מאשר עכשיו ואם לא הצלחתי לחסוך שקל אחד מאז שהתגייסתי (לפני חצי שנה) אז איך אחסוך בעוד שנתיים?

מסתבר שהחודש הוצאתי הרבה יותר ממה שאני זוכרת את עצמי מוציאה. או שמישהו גונב ממני איכשהו, כי המצב המוזר הזה חזר על עצמו, או שאני מבזבזת בלי לשים לב בכלל ולמרות הניסיונות שלי שלא והלחץ בעניין של הכסף. מה שכן, אין לי כוח לברר כי לא בא לי לשבת שעה על הטלפון עם הבנק, לבזבז עצבים ובסוף רוב הסיכויים הוא שלא ייצא מזה כלום.

מסתבר, שהחליטו לקצץ לי מאה שקל מהמשכורת הצבאית. קיבלתי 250 במקום 350. מה נראה להם בכלל? אולי זה בגלל שהמשכורת היא מהמשטרה ואליה הצטרפתי לפני פחות מחודש, אבל זה לא כאילו שישבתי בבית לפני כן והפלצתי בשירותים. כוסאמק, עשיתי עבודות רס"ר מחורבנות וטירטרו אותי לבקו"ם שמקום והייתי צריכה לקבל את הכסף שלי על כל יום ויום.

להוציא אישור עבודה זה להדפיס את פירוט הויזה והחשבון של שלושת החודשים האחרונים אצלי, אצל אמא שלי ואצל אבא שלי. סיפור, כי אני פעם בשבוע בבית. ההורים שלי לא יודעים איך לעשות את זה. אני בעצמי לא הצלחתי לעשות זאת היום. אפשר לעבוד גם בשחור, אבל מי הפראייר שיקבל אותי לעבודה של פעמיים או שלוש בשבוע בשעות המסויימות שנוחות לי? ועוד כל פעם בימים אחרים ובשעות אחרות.

זין. כמו כן עוד מעט יש קורס של ארבעה חודשים בו לא אוכל בכלל לעבוד.

בקיצור, מצב הרוח ירד לגמרי אחרי היום הנפלא שהיה אתמול. לא פעם ראשונה. לא פעם כבר עלתה המחשבה פשוט להכריח את עצמי להיות פחות חומרית, לעזוב את הכסף בצד, אבל זו לא אני, יש לי תוכניות שמה לעשות, עולות הרבה. בנוסף לעולם הזה יש תוכניות בשבילי ולא בא לי לשבת בבית כל היום ולא לצאת לשומקום.

אין לי מושג מה לעשות. כרגיל.