אני לא יודעת מה זה, אבל כשזה בא, זה מכה בכל הכוח. בחזה, באזור הלב, ממש כואב לך. כמה שעות, יום שלם, ימים...

הכאב הזה מביא עמו פסימיות יוצאת דופן. גם כשהכל בסדר אז שום דבר לא באמת בסדר. בכל רגע מתחשק לבכות, אפילו בלי סיבה. ואם יש סיבה, הקטנה שבקטנות, הכל נפרץ. כאילו נופלת לך אבן על הראש. כאילו זה סוף העולם. הרצון היחיד שלך במצב הזה הוא להתחפר מתחת לשמיכה ולהישאר שם. בלי אנשים. בלי דיבורים. בלי תפקיד בעולם הזה. להיות אף אחד, להפוך לשקוף. לברוח מהכל. מה שמצחיק, זה שאין לך מושג למה בכלל. זו פשוט הרגשה. בטח שקשה לך לתפקד עם הרגשה כזו. אתה מפוזר, אתה לא מרוכז, אתה בלחץ, אתה מפוחד מהכל ובאותו הזמן לא אכפת לך מכלום. זה כאילו חור שחור מאוד מאיים לבלוע אותך. וההרגשה הזו באה והולכת, אבל אף פעם לא באמת עוזבת. וקשה לי, קשה לי להתמודד עמה. זה לא אפשרי בכלל.

נכתב אתמול. הקטע נכון לגבי היומיים האחרונים (והרבה מקרים קודמים ובאים) בהם בכיתי בלי הגבלה, בלי סיבה. בהם כאב לי. נכנסתי למשטרה לא מזמן כפי שכבר אמרתי. האנשים שם אחלה, הם התייחסו אליי יפה. העבודה מעניינת בטירוף. ניסיתי לתת מעצמי את מאה האחוזים מתי שאפשר. אבל בין החריצים אני נופלת, נשאבת, מטה. אתמול יצאתי עם השוטרים מהתחנה לבאולינג. כמובן שבהתחלה שכחו בכלל להתקשר אליי למרות שהמפקדת התעקשה שאני אבוא ואכיר את כולם. אמרתי לעצמי למה לא, אולי באמת אתחבר איתם שם. מישהו מהתחנה הקפיץ אותי בסוף. לא הצלחתי להתחבר למרות שניסיתי ובאמצע נעלמתי לשירותים. לבכות ולשפוך את הלב לידיד שחפרתי לו עוד קודם.

הדבר הזה מפריע לי לתפקד. היום כבר כולם שמו לב. גם קודם, שקטה מדי, מוזרה קצת. היום כבר בכלל. לקראת סוף המשמרת בקושי דיברתי עם אנשים, לא היה לי כוח למסיכות. עניתי בטונים נמוכים ופנים עצובות\אדישות. היה שלב בו הניידת עם השותפים שלי עזבה ולא היה מקום, אז נשארתי חסרת מעש. קשקשתי Fuck על היד ומישהו אמר למפקדת שלי שכתבתי Fuck the police. תודה רבה באמת, מישהו. בדרך חזרה כהרגלי הלכתי במקום לא מוכר, כדי להכיר אט אט המון דרכים המובילות לבית השוטר. הלכתי לאיבוד ואפילו לא היה לי כוח למצוא את הדרך. בנוסף, נראה לי שעברתי ליד בית השוטר איזה פעמיים ולא שמתי לב. הייתי שקועה בתוך עצמי, בתוך הדיכאון.

הדחף להרוס הופיע גם הוא. להרוס הכל. אם אצא מהמשטרה, אהרוס לעצמי את החיים. אני יודעת את זה. אני כל כך רוצה להיות שם, במיוחד בת"א, לעבור את הקורס... אם אצא מסיבות כלשהן אז כבר לא אוכל לחזור.

עלה אצלי הדחף שהייתי רוצה לקרוע את הרישומים שלי, על כל אחד מהם עבדתי כמה שעות. בסוף לא עשיתי זאת כי מיהרתי לאוטובוס בשביל להגיע הביתה וכשהגעתי (נסיעה של שעתיים שלוש), נרגעתי. עלה גם הדחף פשוט לא לבוא מחר למשמרת (משמרת לילה של חמישי, הכי הרבה אקשן). לא להודיע כלום, פשוט לא לבוא. שיעשו מה שבא להם. שיביאו אותי בכוח, שיעצרו אותי, שיעיפו אותי מהמשטרה, שיפנו אותי לצבא, שיפנו אותי לכלא. דחף כזה לעזוב הכל, לעזוב את העולם הזה בצורה נפשית ולהיות רק קליפה של בן אדם. שיעשו איתי מה שבא להם. וזה, כי אין לי האומץ להתאבד באמת.

אין מי שיעזור לי. אני בודדה. ידיד שלי אמר לי שאולי בגלל זה המצב רע, אבל אני לא בטוחה. לא יודעת. בא לי שיקחו ממני את הכאב הלא מוסבר הזה, כל כך בא לי. שישאירו רק את השלי השאפתנית, האמנית, תולעת הספרים, הכותבת. בלי דכאונות מיותרים שגם אותם אני אוהבת אבל לא ברמה הלא נכונה, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.

אני... רע לי. רע לי כל כך. בא לי שמישהו יחבק ולא יעזוב, אבל אסור לי לסמוך על אחרים, אני צריכה לסמוך על עצמי. אני צריכה ללמוד להתמודד. אין לי את הכלים, אני לא יודעת איך. שום עזרה שביקשתי בעבר לא התפתחה אלא ההיפך, נגמרה מהר משהתחילה ללא תוצאות. אין לי מושג מה לעשות. כל הזמן רע לי. רע לי רע לי רע לי רע לי.