קרה המון בשבוע מורט עצבים זה. אנסה לסכם בקצרה...

ראשון: הגעתי לבקו"ם בשביל ראיון פסיכוטכני של מיועדות ללוחמה. התראיינתי אחרונה, לא התרגשתי יותר מדי. זאת אומרת, ראיון. מה יש לא לעבור, הרי את הגיבוש כבר עשיתי. עניתי תשובות נורמליות לחלוטין כמו שתמיד עושים בצבא כדי לא לסגור בפניך אפשרויות (או לא עושים כדי כן לסגור פניך אפשרויות). ראיתם בעצמכם לפני כמה פוסטים.

שני: חופש שלא הרגשתי אפילו שהיה ונברא.

שלישי: נסיעה עד מחו"ה אלון אי שם בצפון כדי לאסוף את הדברים שלי למקרה שישבצו אותי לקרק"ל ביום רביעי, הרי רציתי מג"ב או קרק"ל. בשלוש ומשהו, בעודי יושבת בתחנה ליד הבסיס ומחכה לחזור הביתה, חושבת בלי סוף על המדים החדשים שאקבל ביום למחרת, על החיל אליו אלך, בתקווה מג"ב. מתרגשת, מחכה כבר לרביעי או לשיחה ממדור נשים.

השיחה ממדור הנשים אכן מגיעה.

"שלי?"

"כן."

"אני ממש ממש מצטערת אבל לא התקבלת-"

למג"ב?

"-ללוחמה. אני נורא מצטערת שאני מודיעה רק עכשיו... תצטרכי להגיע מחר לבקו"ם כדי לקבל צו הצבה."

"אבל מה בעיה?" אני בשוק של החיים שלי, "הרי עברתי גיבוש!"

"הפסיכוטכני..."

"מה הבעיה בו? לא היה שם שום דבר חריג! אפשר לפחות להגיד לי מה קרה?"

"לא... אני מצטערת."

"טוב, ביי" סיימתי את השיחה לפני שאני פורצת לה בבכי על הקו. באמת בכיתי, לא הרבה כי היו אנשים סביבי, או שלא הרגשתי צורך לבכות יותר מדי. לא כי לא כאב לי, פשוט כי לא יעזור לי לבכות ולהיות בבאסה. המחשבות השתלטו לי על המוח. כל כך הרבה מחשבות. לסרב לתפקיד החדש? להתעקש על ראיון חוזר? ללכת לתפקיד אחר? לשבת בכלא? אבל אז לא אוכל להיות בתפקידי שיטור וזה הדבר היחיד שמעניין אותי. לסרב או לא? להתעקש או לא? מה אם יביאו לי תפקיד אחר שאוהב...?

ואז הגיע הפוסט הדכאוני שמתחת.

רביעי: מגיעה לבקו"ם באיחור כי אפילו לא היה לי כוח לשים שעון מעורר. זה לא ממש משנה. רואה את הלוחמות הטריות שקיבלו הרגע מדים. את המג"בניקיות. זה כואב. זה מעצבן. אלו שהיו איתי בראיון, אלו שהיו איתי בגיבוש. הייתה שם אפילו אחת מגניבה שאמרה לי שהיא עברה את הראיון רק בפעם השנייה. היא ג'ינג'ית, ממש לבנה, מדברת רוסית ואנגלית בעיקר. הדובדבן שבקצפת-היה לה קעקוע ענק על היד. היא מושלמת. אם רק הייתי בי...

בכל אופן, החלטתי לא להתעקש על קרבי, גם בשביל הסיכוי שאקבל תפקיד טוב יותר וגם בגלל שאם בכלל עלתה השאלה בין אם להתעקש או לא להתעקש, סימן שאני מבולבלת ולא מספיק בטוחה בעצמי. ידעתי שאני רוצה את זה, מאוד אפילו, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה שאני מתאימה לזה. בכלל, הביטחון העצמי שלי נמוך ואני לא בטוחה בכלום. אבל זה כבר לפוסט אחר...

לא רחוק ממני מתרחש הפיגוע. יכול להיות שיעשו עוצר על הבסיס. בסוף לא, ואני חוזרת כרגיל.

"שלי? את סימנת במנילה הכי גבוה את אפשרות שח"ם ולכן אני נותנת לך צו..."

חמישי: ירושלים, מטה ארצי, באיחור קל של שעתיים. אני כבר בטוחה שישבצו אותי שם והאמת, להכיר מקום שטרם הייתי בו מלבד הטיולים לאתרים המוכרים, נשמע לי מגניב. מצד שני, זה יותר מדי רחוק ולהגיע משם למקומות יכול להיות סיוט. זה עלול לתקוע אותי בהמון מובנים. הראיון עובר בסדר, מאיה האחראית על השיבוצים היא מהמרוקאיות הסחבקיות האלו. אמרתי לה שאני רוצה להיות שוטרת סיור בתל אביב. היא התקשרה לבית השוטר, שם אתגורר בין המשמרות. חוגר-ביי. תעודת שוטר-היי. מורידה את המדים ונוסעת על אזרחי בחזור.

בקיצור, אני מרוצה. הלוואי והכל ילך בסדר, אוכל להתקבל לסיור, אוכל לקבל תחליף לדברים שעשויים מעור וצמר במדים. חוץ מזה, תל אביב בייבי. הכל שם.

צדקתי כשאמרתי שדלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת. עוד לא ויתרתי לגמרי על קרבי ואם זה ישאר אצלי בראש, נשאר לי רק להפוך לאדם עם יותר ביטחון עצמי ולבקש לצאת בהמשך. אני חושבת שיהיו הרבה יותר סיכויים שאתקבל למג"ב אם אעבוד כמה זמן במשטרה. משטרה זה אחלה והכל אבל קרבי זה הרבה הרבה יותר מאתגר.

אני רואה בתפקיד הזה הזדמנות נפלאה. למעשה, אני מרגישה שזה לא במסגרת שירות חובה אלא שאני בחרתי בכך. הרי רציתי לעבוד במשטרה ועכשיו אקבל קורס בחינם, מגורים בחינם ושהייה בעיר שמאוד נוח להיות בה. פאן!

לא רוצה לשמוח מוקדם מדי אבל הלוואי והכל ילך כמו שצריך. זו הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאני שמחה, מרוצה, מלאת תקווה לגבי ההמשך. באמת שאתן מעצמי את המקסימום. אח, היה מוזר לנסוע על אזרחי... פתאום אני סתם עוד אחת ולא "חיילת! תראי לי חוגר!", "חיילת!", "חיל החינוך, אה?" בלה בלה. די התרגלתי למדים והיה עצוב לדחוף הכל לקיטבג. אבל! אם אהיה שוטרת סיור יהיו לי את מדי השוטרים השחורים היפים האלו! (וסוף כל סוף הבנתי מה ההבדל בין מדים כהים כאלה למדי שוטר רגילים של חולצה כחולה בהירה ומכנס כחול כהה).  

טוב לי. סוף סוף. שישאר ככה...

סופ"ש נפלא ותודה למגיבים פה, זה נותן לי תחושה שאני לא לבד גם אם אני מרגישה הכי לבד בעולם וכותבת פוסטים מתוך עצבות.