מעצבן אותי לחשוב שהצלחתי להכיר אנשים, אבל משום מה ההיכרות הזו נגמרת לפני שאני מספיקה למצמץ ואין לי מושג למה.

מעצבן אותי שהמדפסת שלי לא עובדת, האינטרנט איטי, תוכנות המסרים לא עובדות, האמפי לא נטען.

מעצבן אותי שאין לי מצלמה ואין לי מספיק כסף, לפחות לא בראש סדר העדיפויות שלי לאסוף כזה בשביל אחת.

מעצבן אותי שאין לי מושג למה כל כך בא לי חבר בזמן האחרון, זה לא שיהיה טוב יותר אם יהיה כזה.

מעצבן אותי שאף פעם לא טוב לי. בשום מקום, בשום זמן, לא משנה עם מי.

מעצבן אותי שאני לא יודעת אנגלית וכולם כן.

מעצבן אותי שכולם חכמים ואני לא כל כך.

מעצבן אותי שאין חיה שאני יכולה לגדל ותהיה לידי ולא אי שם בחוץ.

מעצבן אותי שאני לא יודעת לבשל.

מעצבן אותי שדברים מציקים לי בזמן האחרון ואין עם מי לדבר על זה, וגם אם יש אז זה לא עוזר.

מעצבן אותי שאין רמקולים נורמליים למחשב הזה וכל דבר שאני שומעת נשמע כמו קיא דרך הרמקולים של המסך.

מעצבן אותי שאין לי סבלנות.

מעצבן אותי שאני לא שומעת טוב.

מעצבן אותי שקשה לי לבטא את עצמי בדיבור. או שחסרות לי מילים, או שאני מגמגמת, או שאין לי מה להגיד.

מעצבן אותי להרגיש רע או לא להרגיש כלום.

מעצבן אותי שלא פעם רמזו שיש לי חשיבה ילדותית. מצטערת באמת שההיגיון שלי לא פועל כמו שהוא פועל אצל העולם הזה.

מעצבן אותי שאני לא מבינה את העולם הזה.

מעצבן אותי שיש רק תשובה אחת נכונה לשאלה: "הכל בסדר?"

מעצבן אותי שהכל בעצם בסדר אבל שום דבר לא באמת בסדר ומה זה בכלל בסדר?

עד כאן פוסט קדם וסתי זה. וואו, אפילו לא ידעתי שיהיו לי מלא דברים לרשום.