אני חושבת שהרגתי את עצמי בלי לשים לב בכלל. למעשה, אני לא מרגישה כלום רוב הזמן. לעיתים נדירות אני מרגישה רע, אבל רוב הזמן אני מרגישה ריקה. אני מניחה שזו תקופה והיא תעבור. עם זאת אפשר להגיד שאני לא נהנית ממשהו כבר המון זמן. קורים לי דברים משמחים וכיפיים, אך המקסימום שאפיק מהם זה חיוך והרגשה שהיא נחמדה, לא רעה.

השירים המרגשים שבחרנו בשבוע המוסיקה לא הזיזו לי, בזמן שכל החדר ניגב את הדמעות.

בטקס הסיום הדבר היחיד שעניין אותי הוא לחזור הביתה כמה שיותר מהר.

בגיבוש השקעתי מאמצים אבל אני יכולה לקבל גם את ה'לא' כתשובה די בקלות.

תקופת ההמתנה מבאסת אבל היו לי אולי רק יומיים של דכאון כשבשאר הימים אני פשוט מנקה, משתעממת מחוסר מעש או לא יודעת מה כשהזמן עובר. חסרת תחושה. חסרת טעם.

אני רוצה חבר אבל לא באמת אכפת לי שלא יהיה כזה, לא באמת יש לי כוח להתעקש על כזה ולא נראה לי שארגיש אכזבה גדולה אם לא ייצא לי להתחיל עם ההוא וההוא שאני דלוקה עליהם, כמו שכבר קרה.

אני חיה, אני יוצאת מהבית, מתכננת דברים, נפגשת עם חברות, רוצה פה ורוצה שם. אפילו אצא להופעה של NVN Nation בשישי הקרוב. משהו בכל זאת חסר. זה כאילו החיים שאני כל כך מנסה לנצל ולמצות בעצם עוברים לי מול העיניים כלא שייכים לי. אפילו עכשיו בעודי כותבת זאת אני לא מרגישה דבר. אני כותבת כפעולה מכנית כי אין לי משהו טוב יותר לעשות.

אולי בתת המודע שלי החלטתי שנמאס לי להתאכזב, אז אי שם בחרתי לא לרצות כלום. לא באמת.

למרות זאת אני לא מעוניינת להיות זומבי. שונאת כאב, שונאת אכזבות, אבל הריקנות הזו לא עדיפה. לא רוצה למות בעודי חיה. אני רוצה לחזור להרגיש. אולי אף אגזים ואומר-להרגיש טוב.

איך עושים את זה?

הזמן כנראה יתקן זאת מתישהו...